Odaiba Dating Spot – סדנת טוקיו

מאת: שי כתר, שרון בוטבול, אוהד מיוחס, עמית קפוזה | שנה ה, המחלקה לארכיטקטורה, בצלאל

במסגרת חיפוש אחר נושא לעבודה בחרנו ב”מלונות האהבה” (Love Hotels) כנקודת פתיחה, מה הרעיון שעומד מאחוריהם ולמה בעצם הם קיימים. אט אט  הבנו שעלינו לקחת צעד אחורה ולנסות להבין יותר אודות מערכות יחסים של זוגות בטוקיו.

בירור קצר העלה שבאי אודייבה ניתן יהיה לפגוש בזמן אמת את הזוגות במהלכו של דייט, לערוך מעקב אחריהם ובעקבות כך ללמוד אודות תרבות הדייטים הטוקיינית.

לאחר מספר ביקורים ותצפיות שערכנו באי, שיחות עם זוגות שפגשנו במקום וראיון אחד עם Nana San (קלאברית מקומית), נוכחנו לדעת שלאודייבה תפקיד מרכזי בסצנת הדייטים של הזוגות בטוקיו.

מאמר זה יבחן כיצד המקום מגדיר ומפרש את תרבות הזוגיות, וכיצד זו האחרונה מושפעת מהתרבות היפאנית המסורתית. ננסה לעמוד על רצף האירועים שהובילו להתפתחות האי מראשיתו ועד להתווייתו כמקום בעל אידיאוגרמה אבסולוטית. כיצד אודייבה, מקום בעל סכמה אדריכלית מובהקת, מתפקד ויוצר פורמט קבוע להתנהלות הדייט, ויתרה מכך, מגדיר תרבות שלמה של זוגיות.

 

חשיפה למערב

בשנת 1868 הפכה יפן למדינת לאום. אדו הוכרזה כבירתה ושמה הוסב לטוקיו [תרגום מילולי: "הבירה המזרחית", בשל מיקומה בחופו המזרחי של האי הונשו (Honshu)]. בשנה זו נערכה רסטורציית מאיג’י שנמשכה עד ל- 1912 עם מותו של הקיסר. תקופה זו התאפיינה בכניסה לעידן המודרני, הקמת משטר פרלמנטארי במקום הפיאודאלי ונוסף על כך פתיחת שערי יפן למערב. בסוף המאה ה- 19 התבסס מעמדה של יפן כמעצמה לאחר ניצחונות על סין, רוסיה וקוריאה. עם השנים התחזק מעמדה של טוקיו, כמקום מושבו הקבוע של הקיסר.

אגדה יפנית עממית מספרת כי יפן ניצבת על גבי דג ענק, המנענע את סנפיר זנבו ומזעזע בצורה זו את האדמה. היפנים מספרים אגדה זו על מנת להסביר מדוע כ- 1000 רעידות אדמה פוקדות מידי שנה את יפן. בספטמבר 1923 הניע הדג את זנבו בעוצמה, ויצר את הראשונה מבין שתי האסונות הגדולים בהיסטוריה של העיר. רעידת אדמה אדירה זעזעה את מישור קאנטו (Kanto) עליו יושבת העיר וגרמה למותם של כ- 140,000 איש.

ב- 7 בדצמבר 1941 תקפה יפן את צי ארצות הברית בנמל הפנינים בהוואי וכך נכנסה באופן רשמי  למלחמת העולם השנייה, כבת בריתם של גרמניה ואטליה. במהלך המלחמה השתלטה יפן על חלק נכבד מארצות אסיה. לקראת סוף המלחמה ארע האסון השני בטוקיו. בחודשים שלפני זריקת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי תקפו בעלות הברית את טוקיו, והפכו את בתיה לעיי חורבות. עם תום המלחמה גויסו כספים רבים לשיקומה של יפן. כספים אלו הביאו לתחייה של עיר הבירה טוקיו, שנהרסה פעמיים כמעט לחלוטין. עם השנים הפכה טוקיו למטרופולין הצפוף בעולם המונה כ- 12 מיליון תושבים בעיר וקרוב ל- 34 מיליון תושבים בטוקיו רבתי.

הדחף האדיר לגדול, לצמוח, להתחדש, להתייעל, להדביק את המערב, ולהיות “הכי הכי” בכל תחום, אפיין את טוקיו מאז סוף המלחמה. דוגמא לכך: בשנת 1958 הוקם מגדל טוקיו (Tokyo Tower) כמגדל אייפל משופר: 333 מטר (לעומת 321 מטר של אייפל), ומשקל כולל של 4,000 טון (לעומת 7,000 טון של אייפל).

דוגמא נוספת לחדשנות טכנולוגית היא האי המלאכותי אודייבה (Odaiba) הממחיש את תאוות המחזור של היפנים. היפנים הם האובססיביים הגדולים בעולם למיון ומחזור אשפה. במשך שנים נדחס הזבל של העיר והושקע בקרקעית מפרץ טוקיו. במקום נוצר האי אודייבה, המחובר כיום ליבשה בגשר מרשים (Rainbow bridge). על האי ממוקמים כיום אולמות קונגרסים, מרכזי קניות, מרכזי תקשורת, מוזיאונים, מלונות ואף מבני מגורים. כל אלה עוצבו בסגנון מערבי.

עם השנים הפכה טוקיו לעיר היקרה בעולם. המחירים הגבוהים דוחקים המונים לצאת מהמרכז אל הפריפריה, ומאות אלפים מנצלים את התחבורה הציבורית המעולה בכדי לנסוע לטוקיו מערים אחרות, זולות יותר. עם הדחף למודרניזציה נמצא המשקע המסורתי ברקע של כל שלב בחיים.

אודייבה – כרונולוגיה של מקום

אודייבה (Odaiba) הינו אי מלאכותי גדול במפרץ טוקיו. פירושה המילולי של המילה אודייבה הוא מבצר, סוללת תותחים. האי נבנה במקור בשנת 1853 על ידי שוגונות טוקוגאווה (Tokugawa shogunate) כסדרה של שישה מבצרים שנועדו להגן על טוקיו בפני פלישה מהים, כאשר האיום העיקרי היה צי “הספינות השחורות” של מתיו פרי (קומנדור של הצי האמריקאי ששם לעצמו למטרה לפתוח את יפן למערב).

בשנת 1928 שופץ אי מס’ 3 “דאי-סן דאיבה” (Dai-San Daiba) ונפתח לציבור כפארק העירוני דאיבה.

בשנת 1941 נחנך נמל טוקיו. לשם כך נהרסו 4 איים מתוך ה- 6 שנבנו (במקור תוכננו 11 איים) על מנת לאפשר מעבר ספינות לנמל. אי מס’ 6 הושאר בתוצרתו המקורית והכניסה אליו נאסרה. לעומתו אי מס’ 3 חובר לסוללות עפר שהגיעו עד ליבשה.

בעקבות הצפיפות בעיר והיעדר שטחים, גובשה בשנות ה-90 תוכנית להרחבת העיר ופיתוחה מכיוון דרום ומזרח. מושל טוקיו שוניקי סוזוקי (Shunichi Suzuki) החל בפיתוח האי כ- Tokyo Teleport City – חלון ראווה של חיי העתיד: בנייה עתידנית של מגורים ומסחר עבור קהילה המונה 100,000 תושבים. הפיתוח יועד להסתיים בשנת 1996 בפתיחת תערוכת ה- “International Urban Exposition”.

בשנת 1995 מחליט יוקיו אושימה (Yukio Aoshima), יורשו של סוזוקי, לעצור את תוכנית הפיתוח, אשר עברה את הסכום טריליון יין. בשלב זה מרביתו של האי נותר שומם ולא מאוכלס. בנוסף, חברות רבות שהיו מעורבות בפיתוח פשטו רגל. סיבה מרכזית לכך היא התנפצות הבועה הכלכלית ביפן אשר הובילה לירידה בערך הנדל”ן בטוקיו בכלל ובאודייבה בפרט בשל מיקומו הלא אטרקטיבי (האי אודייבה ממוקם מחוץ לעיר ומחייב נסיעה של כ- 20  דקות).

בשנת 1996 שונה ייעודו של האי מאזור עסקים בלבד והורחב לאזורי פנאי, בידור,תרבות ומסחר. רובד נוסף לכך הוא “גילוי” חוף הים שלא היה בשימוש קודם לכן. כצעד ראשון מחליט אושימה על שתילת גינות פרחים רבות והקמת מגרשי חנייה רבים באזורים השוממים. בהמשך נפתחו בתי מלון ומרכזי קניות רבים. מספר חברות גדולות, כולל רשת הטלוויזיה “פוג’י”, העבירו את המטה שלהם לאי. בנוסף, דרכי התחבורה אל האי שופרו (כבישי גישה מהירים-  expressways ורכבת עילית החולשות על האי).

כיום מהווה האי אודייבה מוקד תיירות ופנאי ראשי בטוקיו עבור תושבי העיר המבקשים לקחת אתנחתא קלה מחיי היום יום הלוחצים. לכן, משמש האי כמקום אידיאלי עבור זוגות בפגישותיהם

זוגיות בתרבות היפנית

כאשר הובא הבודהיזם ליפן הגיעה עימו התפיסה כי המשפחה היא היחידה החברתית, הטבעית והבסיסית. המשפחה היא גוף היררכי בו הצעירים מצייתים למבוגרים ונשים מצייתות לגברים, ציות זה מתבסס כאשר כל אחד יודע את מעמדו ושומר עליו מתוך כבוד ודאגה הדדיים. תפיסה זו היא אחת המפתחות להבנת מבנה החברה היפנית ומעמדן הנחות של הנשים ביפן. מסלול התפתחות האישה והגבר זהה עד סיום התיכון. הפיצול מגיע בהשכלה הגבוהה ובעבודה. בעוד שהגבר משתלב ללא כול בעיה בלימודים ובעבודה קבועה, האישה מנותבת למסלול לימודים ועבודה ארעיים, כשלרוב היא מוצאת עצמה מועסקת בעבודה מדרג שני ומטה. דבר זה נובע מהתפיסה שהאישה תצא משוק העבודה מיד לאחר הנישואין או הלידה. תפקיד האישה הוא ניהול משק הבית, חינוך הילדים וכמובן לטפל בכל צרכי הבעל.

האישה המסורתית אשר טקס בגרותה נערך בין הגילאים 10-15 ובגיל 16 היא נישאת לרוב ע”י שידוך. האישה עוברת לבית בעלה שם היא תשמש כמשרתת של חמותה ובעלת המעמד הכי נמוך בבית. מעמד זה ישתפר כאשר תלד. הבעל רשאי לגרש את האישה על ידי הודעה כתובה קצרה כשהילדים נשארים אצלו. אישה אשר בגדה, דינה מוות.

יחסים רומנטיים כיום

נישואין ביפן, גם כיום, הם בדרך כלל כתוצאה של שידוך. האיפוק היפני שמקורו במסורת התרבותית העתיקה של יפן אינו מאפשר היכרות ספונטנית בין המינים במקומות בילוי ציבוריים. שלבי החיזור המובילים להיכרות בין המינים (כפי שנהוג במערב) נתפסים כאינם מכובדים. מפגש בין שני אנשים מתקיים לרוב רק לאחר תהליך מסוים של בדיקה מדוקדקת כשברוב המקרים הוא נעשה דרך מתווך (אתרי אינטרנט להיכרויות, עיתונים או מכר משותף) הדואג למפגש ולהיכרות הראשונית.

האיפוק מאפיין את כל תרבות היחסים הרומנטיים בכול שלביהם. למשל – זוג לא ילך יד ביד או מחובק. אין נשיקות בפומבי ואף לא בחתונות, עד היום הם מתביישים להפגין אינטימיות ובמקום מגע גופני, יש קידה מאופקת. המעניין הוא, שהספרות היפנית אפופת מין, ארוטיקה ואלימות. הסיבה לכך נעוצה כנראה בחברה המאופקת. עד היום אסור להראות ביפן סרט פורנוגראפ

פורמט לדייט

לאחר היכרות דרך מתווך קובעים הבחור והבחורה (לרוב דרך SMS) מפגש היכרות בסוף היום.

18:00 מסיימים לעבוד.

18:15 הגעה לתחנת הרכבת הקרובה ותחילת התארגנות לקראת המפגש הכוללת צחצוח שיניים בשירותי התחנה והחלפת בגדים שהובאו מראש מהבית בתחילת היום.

18:30 עלייה לרכבת לכיוון מקום המפגש.

18:50 מפגש עם הבחורה/ בחור בתחנת הרכבת.

19:00 טיול בקניון שסמוך לתחנת הרכבת (כגון, Aquacity Odaiba,  Venus fort וכו’…)  וקניית מתנות.

21:00 סגירת קניונים ומעבר למשחקיות הסמוכות (כגון Palette Town).

21:30 ארוחת ערב באחת המסעדות המפוארות (כגון decks Tokyo beach).

23:00 סגירת המסעדה וטיול לאורך הדק העליון.

23:30 הגעה לטיילת התחתונה וטיול לאורך החוף.

23:45 ישיבה על החוף.

00:15 הליכה בחזרה לתחנת הרכבת.

00:25 פרידה בתחנת הרכבת לפני עלייה לרכבת האחרונה.

00:30 חזרה לעיר – סיום הדייט.

מבנה האי

אל האי ניתן להגיע במספר דרכים שונות כשאר רובן עוברות דרך גשר ה-Rainbow:

- ניתן ללכת בצורה רגלית דרך הגשר (כ- 40 דקות).

- ישנם מספר אוטובוסים המגיעים לאי (Tabasu  ו-Kaikyu) ובתוך האי ישנו אוטובוס חינם (Bay Shuttle) עם מספר תחנות.

- ניתן להגיע ברכב דרך הגשר (מפלס תחתון של הגשר הינו כביש רגיל ואילו מפלס העליון הינו כביש אגרה מהיר).

- ניתן להגיע דרך הים בעזרת מעבורות או בקרוזים רומנטיים.

- הדרך המקובלת ביותר להגיע לאי היא דרך רכבת העילית (ללא נהג) היוצאת מתחנת Shinbashi. חווית הנסיעה מתחילה בעיר הבנויה והצפופה ואט אט מתנתקת ממנה ועוברת למרחב פתוח ( ובנוסף “מתנתקת” מהקרקע למסילה עליונה וממשיכה לגשר). במהלך הנסיעה מבצעת הרכבת Loop הנותן לנוסעים בה מבט חוזר חטוף  לעבר העיר טוקיו ולאחר מכן היא ממשיכה לעבר האי אודייב

בחרנו להתמקד בחלק של האי הממוקם בסמוך לרצועת החוף הצפונית של האי, בין תחנת הרכבת Odaiba kaihinkoen לבין תחנת Daiba. חלק זה מהווה מוקד עיקרי  לאזור בו מתנהלים הדייטים אותם בדקנו.

אזור זה מורכב מרצועות מקבילות לחוף הנבדלות בפרוגראמות שונות המתקיימות בהם:   1. משרדים 2. בילוי ומסחר 3. גריד טיילות 4. רצועת חוף.

על רצועות אלה מגשרת מערכת מעברים ניצבים המתחילה בתחנת הרכבת וממשיכה עד לרצועת החוף. במהלך המיפוי הבחנו בגריד של מעברים המקשרים בין תופעות שונות. גריד זה יוצר סדר מסוים התומך בהתנהלות הדייט.

המעברים שניצבים לרצועת החוף משמשים כמעבר בין הפרוגראמות בלבד (גשרים בין תחנת הרכבת לאזורי המסחר, שבילים בין אזורי המסחר לטיילת החוף וכו’…), זאת בשונה מהמעברים המקבילים שמקבלים הגדרה פרוגרמאתית משל עצמם והופכים לשלב אינטגראלי בדייט, בדומה לביקור בקניון או ארוחה במסעדה. נקודות המפגש בין המערכות הנ”ל משמשות כמקומות שהייה, אשר לרוב מופנות אל עבר הנוף.

במהלך היום עיקר הפעילות באי מתרחשת ברצועת המשרדים, כאשר רצועת המסחר משמשת את תושבי המקום ואורחים נוספים מטוקיו. לקראת השעה 18:00 מתבצעת תחלופה כאשר אנשי העסקים עוזבים את מקום עבודתם ונעים לכיוון תחנת הרכבת ומשם מתפזרים לבתיהם ברחבי העיר. במקביל, מתחילה נהירה לאי של אנשים, זוגות צעירים בפרט, למטרות בילוי ודייטים.

ממחשבה למקום

בבואנו להבין כיצד אודייבה כמקום וכישות ארכיטקטונית (על הפרוגראמות ומערכי התנועה הקיימים בו), תומך בסצנת הדייטים המתקיימת בו. עלינו לחזור לאחור, לאותה סדרת טלוויזיה. טלנובלות עוסקות לרוב בחיי היום יום בצורה קיצונית, אקסצנטרית ומותר אף לומר, מגוחכת. בכדי לכתוב תסריט לסדרה, אחד הפרמטרים שהתסריטאי עוסק בהם הוא ה”אתר”, ה”סט”. אותה תפאורה שבה ימוקמו הדמויות וינהלו ביניהן שיח אודות אהבותיהן ובגידותיהן. התסריטאי למעשה ממציא מציאות, שאותה מפרש הבימאי, כשכלי המשחק שלו הם השחקנים והסט, וכול אלו משרתים את הצופה.

אודייבה, עוד לפני שהפך לסט בסדרת טלנובלה, היווה סט להתרחשויות יומיומיות שונות: מסחר, עסקים, בילויים, מגורים וכו’… כול אלו תוכננו ע”י מי שהגה את האי וכול מי שבנה בתוכו ותרם להיווצרות המערך הקיים שלו. שהרי כמתכננים, אנו קובעים מהלכים וסיטואציות ולמעשה מביימים את תסריט המציאות. המערך הסכמתי של מיקום הפרוגראמות ומהלכי התנועה באי יוצר סיטואציות שונות לבני האדם המתנהלים בו. אותן סיטואציות מורכבות מאנשים שבאים לעבודה במשרד בבוקר וחוזרים בערב. כאלה שבאים בשעות אחה”צ ליום של קניות וכיף באחד הקניונים. וכאלה שבאים ליהנות מיום של רגוע על חוף הים. כמובן שניתן גם לשלב בין כול הנ”ל וליצור סיטואציות אחרות על בסיסן.

כל האופציות הנ”ל נשענות על מערך תנועה שמתחיל בהגעה לאי ע”י רכב או רכבת ומערך תנועה פנימי שכולל כבישים ושבילים המרושתים בגריד (נכון לחלק הצפוני של האי בו התמקדנו). נוסף על כך יש את אפקט הזמן שרלוונטי מאוד בהקשר תנועת הרכבות. לרכבות בטוקיו יש לוח זמנים ברור מאוד ועל המבקרים באודייבה להיצמד לזמנים אלו בתכנון יומם.

ניתן לשער שאותו תסריטאי או במאי קרא את המצב שאודייבה מציע וראה בעיני רוחו כיצד רומן אהבה מתלבש כמו כפפה על הסט הקיים, הסט של אודיבה, האדריכלות של אודיבה. כלומר הפוטנציאל כבר קיים ועכשיו רק נותר לצלם אותו.

מרגע שהסדרה שודרה וכאמור הפכה ללהיט טלוויזיוני, נחשף הפוטנציאל הגלום של אודייבה כתפאורת דייטים לכלל תושבי טוקיו. עקב כך, הפך האי לשחקן מרכזי בסצנת הדייטים של טוקיו. מהלכי התכנון והבנייה שבאו לאחר שידור הסדרה עסקו בקידום ועיבוי המערך הקיים של סכמת הדייט המגובשת.

כשפורשים את התרחשות האירועים בצורה סכמתית כרונולוגית מדובר ב: חזון אדריכלי, מבנים קיימים וסביבה נתונה, סיטואציות שונות שמתפתחות, כתיבת תסריט תוך השענות על סט קיים (אודייבה), שידור הסדרה, הבנת הפוטנציאל של אודייבה על ידי תושבי טוקיו כפי שהסדרה מציעה, הפיכה של אודייבה לדמות מרכזית בסצנת הדייטים, עיבוי של בינוי על בסיס מערך הדייט.

ובצורה מזוככת: תסריט אדריכלי – תסריט טלוויזיוני – תסריט אדריכלי.

אודייבה הוא לא מקום הדייטים היחיד בטוקיו, אך כאחד שמבשר על מעבר של הזוג לקשר רציני, הוא מרשה לעצמו לעטות חליפה מלאה. מצד שני ניתן לטעון שבעקבות אותה חליפה מלאה, בחרו תושבי טוקיו באודייבה, כמקום שמאפשר לקחת את הקשר למקום מתקדם.

מקרה זה של אודייבה מלמד על כך שהאדריכלות יודעת למקם סיטואציות עבור תופעות שכבר קיימות. בכך היא יכולה לטפל ולהתמסר אליהם ויותר מכך, לפתח אותם.

כל ה”מאמץ” שקיים באי מבחינת האדריכלות של המקום העלה בנו שאלות בעת הביקור. רבות דיברנו בינינו על מלאכותיות שקיימת בכל סצנת הדייטים. החל מהעובדה של התסריט הברור של הדייט שכל זוג וזוג חוזר אחריו ועד לסצנה של עשרות זוגות יושבים זה לצד זה במרחק קטן אחד מהשני, על חוף הים ומנגדם מוצבת תפאורה מחושבת של קו הרקיע של טוקיו כשקצת לפניו העתק של פסל החירות האמריקאי. מצב המזכיר סרטי נעורים אמריקאים של זוגות היושבים ברכביהם בגבעה המשקיפה על לוס אנג’לס בשיתוף של זוגות שלוקחים חלק בהפלגה על ההדסון כשברקע פסל החירות.

קל ונוח לקרוא לטוקיינים חקיינים של מציאות אמריקאית, אך למעשה בכל תרבות מערבית ישנם טקסי חיזור שחוזרים על עצמם בסכמתיות כלשהיא. כולנו עוסקים בחיקויים מתמידים של תרבויות שונות ומציגים את הדבר כמשהו חדשני אך אותנטי.

הצורך של הזוגות לצאת מהעיר לאודייבה חזק יותר מסתם רצון לשבת על החוף ולראות את הקו הרקיע של טוקיו. במהלך היום טוקיו כה אינטנסיבית ותוססת כך שה”בריחה” לאודייבה מתבקשת. אודייבה מתפקד כמפלט מהעיר. עכשיו שאנחנו כבר פה באודייבה, המבט חזרה אל העיר ממקם אותנו בתוך השקט הפסטורלי שאודייבה מציע, מאפשר לנו רגיעה ויותר מכל מחזיר אותנו לפרופורציות נכונות.

Odaiba dating spot אמנם נולד כביכול מסדרת טלוויזיה, אך יתרה מזאת הוא נולד מצורך. צורך שגורם לאנשים לערוך טקס שחוזר על עצמו בכל מקום בעולם בצורה כזו או אחרת. צורך נוסף הוא זה שגורם לנו לאיזון ורגיעה ע”מ לקחת פסק זמן מחיי היום יום השוצפים.

Odaiba dating spot רלוונטי וראוי להיקרא כחלק אינטגראלי ממרקם העיר טוקיו ומתרבות היחסים הרומנטיים של העיר.