אוהודו

טוב זה לקח לו 3 חודשים (אבל בזמן הודי זה כלום)

זה התחיל מטאג' בתוך פיתה בין ידיי והפך לזה

OhadDonalds קורע את הודו

כשאנחנו אומרים שמישהו חיי כמו מלך, הכוונה היא במובן הכלכלי של המילה אחד כזה שלא עושה חשבון לכסף.

בשבילי להיות מלך זו תחושה פנימית שמקרינים אותה כלפי חוץ, כל אחד יכול להרגיש מלך.

כילד הייתי מסתובב עם מלך ברחובות "אור יהודה", סבי היה הולך ברחוב מקדם את כולם באמירת שלום, הנדת יד או ראש או בצעקה (או כמו שלימדו אותי זה לא שצועקים אלא שבערבית מדברים בטונים גבוהים), כולם הכירו אותו, בשבילי הוא היה האיש הכי חשוב במקום, לא היה אחד שלא בירך אותו לדרכו או החזיר לו שלום לבבי [כן אנשים לפעמים מתביישים להגיד שלום וכאשר יש אחד שמקדם בברכה התשובה חזרה היא לבבית ביותר] אותו עולה מעירק, שלימים קיבל תואר של יקיר המקום הפך עצמו לאיש חשוב במקום, מפאיניק שדאג לכולם וכולם החזירו לו בחום.

כשאותו מלך למשל, היה עורך קניות אצל הירקן הוא היה נעמד בפתח החנות ועם ידיו הגדולות היה מצביע על הפירות והירקות שביקש לקנות, לפעמים היה זורק איזה מספר, ואם הירקן היה מתבלבל ומצביע על פרי אחר הוא היה חוטף איזו צווחה של לעעע (זו לא צווחה, בערבית מדברים בטונים גבוהים כבר דיברנו על זה)
לא משנה כמה היה קונה תמיד המחיר היה אחיד 200 ש"ח, ביננו אני חושב שהיו מסדרים אותו אבל הוא תמיד חייך, נתן את הכסף והמשיך לברך אנשים.

אני הייתי הולך לצידה של הפיגורה הבכירה והרגשתי נסיך.

באחד מהטוקבקים הראשונים שקיבלתי באתר, הדס כתבה לי להיות מלך או יותר נכון שכשהיא חזרה להודו היא הייתה מלכה.
אז רציתי לעדכן אתכם אני מלך, מלך היושב לו באמדבאד.

עוד בתחילת הדרך קידמתי את השומרים בברכת בוקר טוב ובחיוך, בתחילה הם צחקו עלי (מי זה המופרע הזה שמתייחס אלינו הרי אף אחד לא רואה אותנו בכלל, משהו לא בסדר אצלו), כך גם היה עם עובדי הקנטינה שמסתבר, בתחילה חשבו שיש לי בעיות נפשיות, בהודו לא מקובל להקדים שלום וגם לא להתראות אפילו, בשיחה בטלפון לרוב מתחילים ישר לדבר (יש יוצאים מן הכלל) אבל בסיום השיחה הם פשוט ינתקו כשנראה להם שהשיחה הגיעה לסיומה.
כך גם ברחוב איש לאמברך בשלום, אז כשאתה מקדים שלום לאנשים, מניד את הראש או מחייך אליהם קנית את עולמם והפכת למלך הרחוב, מלך הסלאמס, מלך העיר, פשוט למלך!
אבל זה לא מספיק כדי להיות מלך אתה צריך להגיש מלך, וכדי להרגיש כך צריך לקום בבוקר ולהרגיש ככזה צריך להרגיש טוב.
גם במקום זר וגם מול אנשים זרים אפשר להקרין מלכות.

למדתי משהו מסבי שגם ממרום גילו מרגיש מלך.

בימים האחרונים טיילתי עם הורי ואלו פתחו בפני צוהר חדש להסתכל על הודו במבט שונה לגמרי, נקודת מבט אחרת.
אולי מדובר בנקודת מבט תיירותית יותר, או שמא בוגרת/מבוגרת יותר

אך בטוח שרמת החיים שלי השתדרגה, כשהשינוי הזה מגיע אתה פתאום מגלה מהם הדברים שהיו חסרים לך באמת.
אז להפתעתי לא מדובר בטלוויזיה, או אינטרנט מהיר, או גנרטור שפועל כשהחשמל נופל, או מזגן שאתה יכול לכוון אותו, או רכב ממזוג, או אסלה נקייה ופעילה.
אלא, מדובר במשהו שברור לכולנו שיש אותו, זה ישמע מצחיק אבל מדובר במים חמים, אין על מקלחת חמימה במיוחד כשהדוש פועל, אין מה לעשות, כשמתקלחים במים קרים לא מרגישים שהגוף מתנקה אלא שהטינופת אולי נמרחה וכמה שלא משפשפים התחושה הזו נשארת, אבל מים חמים משנים הכל, הם עושים את העבודה.
מענגים את כל הגןף, שוטפים הכל ומורידים מעליך את אבק העיר.
הסבון הופך לנעים יותר, גם השמפו חודר עמוק יותר לתוך הקרקפת ובאמת מרגישים שהנקבוביות בעור כולו נפתחות ומתנקות.
תעריכו את זה כי אין דבר ברור מזה. כשהדבר נעדר מאיתנו לתקופה כה ארוכה לומדים להינות להעריך אותו.

Tea Time בזמן השקיעה באמצע שום מקום

שוב אני בסדר גמור

רקע קצר: (למי שאין כח לכל הרקע הזה שירד למטה ישר לסיפור יש הרבה רקע פה)
לפני כמעט חודשיים הרגשתי כאב בבית השחי, מה שהתחיל כבליטה קטנה כמו עקיצה גדל וגדל לגודל של כדור פינג פונג כמעט, הכאב החמיר ולא יכולתי ממש לסגור את היד לכן, ואולי כאן הייתה הטעות, כאשר חבר הלך לרופא אני הצטרפתי אליו. הרופא אמר שמדובר בשום דבר זיהום קל שיתפוצץ ואולי יתפתח שוב, ושוב יתפוץ וזהו, שם לי פלסטר והמליץ לחזור עוד שבוע לא לפני שנפרדתי מ 400 רופי.
אני בטפשותי שהרופא שלי – ד"ר ארקדי צ'יפובסקי צייד אותי בחשבון הסקייפ שלו, וכבר ביצעתי איתו ביקורי רופא דרך הסקייפ, לא פניתי אליו מיד בענין ואחרי הפגישה עם הרופא ההודי חשבתי שמדובר בשטות גמורה ומיותר להטריחו.

אני אסביר לגבי הביקור הוירטואלי הזה, רופא המשפחה שלי, ד"ר צ'יפובסקי, הוא רופא יוצא דופן. הרומן שלו עם משפחתי החל כשטיפל בסבי במסירות. מדובר ברופא מסור שמקדים את זמנו כל פעם מחדש. במרפאתו מוצבות מצלמות וידאו כך שכשיש מקרה מיוחד הוא יכול לראות זאת ולתת ישר מענה, כשנוסעים לחו"ל מקבלים ערכה מיוחדת, והחידוש האחרון הוא ביקור וירטואלי כזה דרך הסקייפ לא משנה איפה אתה נמצא אפשר להפגש עם הרופא המוכר והמוערך שלך לקבל חוות דעת ובעזרת המצלמה הכל פתוח ןאפשרי. העולם הרפואי עדיין לא פתוח לזה אבל אני בטוח שהד"ר שלי כבר חושב על הדבר הבא.

ונחזור לסיפור

אז אחרי שלוש פגישות עם אותו רופא הודי הבנתי שאין לי דבר, שמדובר רק בזיהום קל אך מכאיב מאוד שחוזר עד שכל הזיהום יתנקז החוצה, ושעד אז אאלץ לסבול.

לפני יום כיפור, הרגשתי כי בזרוע ממול אותו זיהום מתחיל לי אחד נוסף, אותו כאב עם בלוטה קטנה. אחרי יום הכיפורים יצאו לי שתי בליטות בפנים. אבל כשאני מדבר על בליטות אני מדבר על האמא של כל הבליטות (טוב אני מפריז ביותר מידי תיאורים. תיכף יגיעו הדברים המצחיקים)
לאחר שגם ביד צמחו להם עוד כמה טפילים, מצאתי את עצמי עובד ביום שבת בלילה בכיתה ובקושי מצליח להשתמש במחשב. כל תזוזה של יד ימין הכאיבה לי בטירוף. ישבתי על הכיסא והתחלתי להזיע,
ניסיתי להזיז את היד אבל כבר לא יכולתי והחלטתי לצאת לבית החולים כי הסיפור נעשה חמור. כשהגעתי לבית החולים אמרו לי מיד שמדובר באבפסיס, שהזיהום חדר לדם ושצריך לנתח כמה שיותר מהר. אה וגם שהניתוח הוא בהרדמה מלאה.
מיד התקשרתי לרופא שלי. חזרתי לבית הספר וביצעתי איתו שיחת סקייפ שם הוא בדק אותי והמליץ על ביצוע הניתוח. לא לפני שננזפתי שחיכיתי עד עכשיו ושאין מה לחשוש מבתי החולים בהודו , "ברוסיה כולם רוצים לעבור ניתוח בבית חולים הודי", כך הוא אמר.

אז חזרתי לבית החולים, הפעם מצוייד באישה ( החברה ההודית בעלת הקשרים) ויונס (הסטודנט השווצרי). ההורים שלי השוהים כעת בהודו היו מודעים לכל האירוע ותמכו בהכל, אני לא הרשתי להם לשנות את המסלול שלהם בגלל הניתוח.

‫[‬עכשיו מתחיל הסיפור]

לא בכל יום מגיע מערבי לבית החולים,
אבל לא משנה כמה מערבי תהיה לבית החולים לא נכנסים עם נעליים, ומדחום לא מכניסים לפה (זה לא היגייני ודי מגעיל כמו שהסביר הרופא) צריך לדחוף לבית השחי, ואם זה כואב והשני פנוי עדיין כדאי בזה שכואב, למה? ככה!

הצוות הרפואי ראה אותי ודי התלהב,
אט אט אני חושב, הגיעו כל אנשי הצוות שעבדו בטיפול נמרץ באותו לילה, צפו בי, חייכו שאלו כל אחד בתורו מאיפה אני? מה אני עושה פה? (האמת שגם אני כבר לא ידעתי מה אני עושה פה).
אחרי שאישה דיברה עם כולם וגרמה לכמה הודים לרוץ, היא חזרה ואמרה שהיא סידרה לי את ד"ר ואלו כמנתח שלי, ושהוא אחד הטובים ביותר בעיר (אין על אישה תאמינו לי).
לא רק זאת, היא גם סידרה לי חדר לאישפוז וקבעה לי את הניתוח למחורת בעשר בבוקר. למה לא קודם אם מדובר בניתוח דחוף? – כי לפני הרדמה מלאה צריך להיות בצום של 8 שעות לפחות, שמתוכם בחמש שעות האחרונות נאסר עלי אפילו לשתות.

מרגע זה הפכתי למטופל בבית החולים,
וככזה אסור לי ללכת בעצמי או להשתמש בידיים שלי. הושיבו אותי בכח על כיסא גלגלים (אני מדבר על כח וחוסר עדינות), ניסו לקחת ממני את הדברים שלי וניידו אותי לחדר שלי.
נכנסתי פנימה ולא האמנתי.

חדר בגודל מוכר לי – כזה בגודל של מכולה, עם מקלחת חמה, שירותים, טלוויזיה, ספה לישיבה, ארון ומיטה, ולא לשכוח – מזגן. ממש חמישה כוכבים, לפחות בשבילי, לאחר ארבעה חודשים בתנאים קצת שונים.
קיבלתי פיג'מת פסים כחולה, כזו של עיראקים, שאם סבא שלי היה רואה אותי לובש אותה,הוא היה רוצה אחת כזו לעצמו. כל כך עיראקית שהיה חסר רק איזה בדאלק במקום כי באבות יש בכל חור בהודו.

עוד לפני שחבריי עזבו את החדר קיבלתי מיץ אננס טרי, כזה  שהרגע הוכן, צונן, מתקתק, מרגיע, כזה שיכול להיות טיפול רפואי בפני עצמו. כך גם העירו אותי בחמש בבוקר בכדי שאשתה משקה אחרון לפני הניתוח.
וכך גם היה לאחר הניתוח – יום וחצי שכל שלוש שעות נכנס לחדר האח עם משקה אננס טרי וצונן.

עוד באותו הלילה הגיעו לחדרי שלושה אחים עם סכין גילוח אחד, אני יודע שאני שעיר אבל לא צריך להגזים, לא צריך שלושה בכדי לגלח את המקום. אחד גילח והאחרים פיקחו. היה אחד שהשמיע רחשים שדי הלחיצו אותי.
הגילוח במקום הכאיב מאוד אבל, לאחר שגילח את המקום החל המגלח לגלח לי את כל היד. למה? ככה!. יד ימין שלי הפכה לחלקה בין רגע, חוץ מפלומה קטנה ליד האצבעות. כשהראתי לו את הפלומה הוא אמר שזה אוקי. אני כבר למדתי בהודו אין סיבה להרבה דברים פשוט צריך לזרום עם זה, כך עשיתי.
כל שרציתי עכשיו היה לישון, אך בחדרי התמקמו שלושת המוסקטרים ולא נתנו לי מנוח, כל הזמן שאלו על חברים ועל קרובים. עכשיו אני יודע שבהודו פשוט לא נהוג להשאר לבד בבית חולים, לא נהוג ללכת לבד לרופא ובכלל לכל חולה צריך קרוב משפחה מלווה, לכן גם החדר מעוצב כך שלא תוכל לתפקד ואפילו לשתות מים ללא עזרת המשפחה, ואפילו ההליכה לשירותים מחוייבת עזרה וגם להשיג שלט לטלויזיה היה סיפור.

בעשר הודי כזה הורידו אותי למרתפי חדרי הניתוח עם כיסא גלגלים. כמובן שאישה התלוותה אלי (בשל ההגשה בכיתה שהתקיימה יום אחרי, אני ניסיתי למנוע ממנה להגיע אבל הצוות הרפואי לא הסכים לנתח ללא קרוב). כשהגעתי למרתף אמרו לי שעכשיו אני צריך ללכת בעצמי. פתחו את הדלת של חדרי הניתוח, אמרו ללכת לאן איש אינו יודע. די צחקתי והתחלתי לצעוד, המרדימה כבר מצאה אותי ואמרה לי שאני הולך בכיוון הפוך ושאלך אחריה.
נכנסתי לחדר הניתוח, זו פעם ראשונה שאני עובר ניתוחורואה חדר ניתוח מקרוב.
המקום היה קפוא ונראה קצת מיושן, שלא לדבר על הסדקים בתקרה, אך הצוות עשה רושם שהוא יודע מה הוא עושה במקום.
אמרו לי לשכב על המיטה ולנסות לא ליפול, אכן המיטה הייתה קטנה. רגע אחרי ששכבתי עליה חיברו לצדדיה תוספות לקיבוע הידיים שלי, מה שהפך את אותה מיטה תמימה לצלב נוצרי [שוב צולבים יהודים],
קשרו לי את היידים.
רגע לפני ההרדמה המלאה החלו לנקות את המקום (הניתוח היה רק באזור בית השחי כי משם החל כל הזיהום ומשם יתנקז הכל, כך שבפנים ברגל ובמרפק שלי לא נגעו) הניקוי כאב מאוד, התפתלתי מכאבים וביקשתי מהמרדים להרדים כבר.

הדבר הבא שאני זוכר הוא את אישה מחייכת מעלי,
זה השלב לאחר הניתוח, אחרי שהייתי מורדם כשעה, השלב בו התחלתי לדבר שטויות, אני זוכר אבל עדיין לא יכולתי לשלוט בדברים.

כשהרופא נכנס אמרתי Doctor you are the Best הוא צחק ואז אמרתי לו בוא נלך לניתוח, ניסיתי לקום מהמיטה , הוא אמר שהוא כבר ניתח אותי.
אני אמרתי שלא ראיתי אותו.
אבל אם הוא אומר אני מאמין כי Dcotor you are the Best
ואז שאלתי אותו אם הוא עושה יוגה, הוא ענה בחיוב ואני הצעתי שיבוא איתי לשיעור יוגה, אחזתי ביד שלו וניסיתי לקום, הוא שאל לאן, ואני השבתי לשיעור היוגה.
אני חושב שהוא החל לחשוש לכן הוא החל לשאול אותי שאלות, כמו בן כמה אני, איך קוראים לי, מה אני עושה פה, ואז הוא אמר לי להגיד "אתה יכול להגיד משהו בשפה שלך?" עניתי בחיוב והוא בקש שאדבר בשפתי, אני אמרתי שאני יכול להגיד כל דבר כמו בלה בלה בלה אבל הוא לא יבין שום דבר ולכן אני לא אגיד דבר,והצעתי שאני יכול להסביר לו על אמדבאד.
ואז התחלתי לחקות את הדיקן של בית הספר וכמה חברים מהכיתה. אישה הייתה על הרצפה מרוב צחוק.
לאט לאט התמלא החדר בקהל, עוד ועוד רצו לראות את אותו אחד המשתטה, לפחות כולם צחקו, אולי חוץ מזה שאחז ברגלים שלי בכדי למנוע ממני לקום (כמו שניסיתי כל הזמן) והמרדים שאמר לי שאני חייב לנוח.
הסברתי לכולם שאני היפראקטיבי אבל עכשיו אני ממש עייף ורגוע. בקיצור, עשיתי המולה בחדר.
גם כשהתקשרתי להורים שלי עשיתי שם בלאגן.
כשלקחו אותי למעלה לחדר ממש הצמידו אותי למיטה כדי שאני לא אקום.

כשהגענו לחדר ביקשו ממני לעבור מיטה
אני הסברתי להם שאני יודע מה הכי טוב עבורי ושכדאי שאני אשאר במיטה הזו, היא יותר טובה, הם היו צריכים להתחנן עד שהסכמתי לעבור

(חבל שאין אף תמונה מהארוע הזה).

לקח לסם ההרדמה לפחות עוד ארבע שעות עד שתופעות הלוואי עברו. כל כמה דקות הרמתי ראש אמרתי משהו ונפלתי לשינה, שוב התעוררתי והמשכתי את דברי ושוב נרדמתי.

בשלב מסוים אמרתי לאישה שאני כמו אותו ילד מיוטיוב לאחר ההרדמה.
יונס הצטרף לאישה להשגיח עלי.
אחרי שחזרתי להכרה מלאה ביקשתי מהם ללכת לעבוד על הפרויקטים שלהם, לקראת ההגשה ביום המחרת.

יום למחרת לאחר בדיקה שוחררתי.
האזור עדיין כואב, יש לי פתחים שם שאמורים לנקז את כל הזיהום שיש לי בגוף,
אני צריך להחליף תחבושות כל יום ועל מקלחת אין מה לדבר,

אבל הכי חשוב שאני אחרי זה,
ושעכשיו יש לי המון סיפורים לספר על רפואת חמישה כוכבים בהודו.
סיפורי אחיות שאין להן מושג מה אתה מבקש, שאומרות כן ומביאות לך עוד כוס מיץ.

שיגרת היום בבית החולים כמו למשל, שצריך לקום כל יום בשש וחצי להחליף בגדים ומצעים בעצמך ואם לא עשית את זה בעצמך הן מתרגזות עליך,
ושמשעה שבע מגיעים לחדר 5 מנקים. כל כמה דקות מגיע אחד אחר, 2 לשירותים ושלושה לשטוף את ריצפת החדר. למה? אל תשאלו את זה. אם אתה לבד בחדר אתה צריך לארח כל היום את הצוות שמרחם עליך וכך אתה הופך למארח שצריך להנעים את זמן האחים והאחיות (רבאק שיתנו לי לישון),

וכל כמה דקות פותח מישהו את הדלת ומציע לך משהו אחר, האחד ספר שאף יקרא לאח שיסביר לך שהוא יודע לגלח הכי טוב ויסדר לך את השיער כמו כוכב בבוליווד, השני יבריק לך את הנעליים ועוד אחד שהבן שלו בחדר ממול ורצה לדעת מה היה לי, ודרך אגב הוא סוכן נסיעות.

אני חשבתי שעוד רגע יגיע גם חייט ויציע לי בגדים במידה שלי, או אולי נגר ואיזה אדריכל שיציע לבנות ארמון אם אני כבר בבית חולים. זה מעין שירות של פרסומות לפני עידן הטלוייזה.

אה, ובטלוויזיה בקושי יצא לי לצפות, מי היה מאמין שאחרי ארבעה חודשים ללא טלוויזיה כשסוף סוף הייתה לי ההזדמנות, לא ניצלתי אותה ולא צפיתי בטלויזיה.

אז הפסדתי את ההגשה ואני מרותק למיטה בחדר כי עלי לנוח ואינני יכול להשתמש במחשב ללא כאב (את הרוב אני כותב דרך הנייד),
עכשיו נראה מה יהיה עם המשך הלימודים.

נשתמע.

אני יודע שעבר זמן מאז העידכן האחרון שלי לכן אתחיל מהסוף.
אני בסדר גמור.
מי ששמע ומי שעדיין לא, עברתי ניתוח, לא משהו רציני (כולה בבית השחי – פדיחה) אבל הכי חשוב שהכל בסדר עכשיו,אני בתהליכי התאוששות והכל טוב.

לכן ייקח לי עוד קצת זמן למלא את החסר אבל אני אעלה בימים הקרובים את כל החויות שעברתי בתקופה האחרונה.

כמו חגיגות השנה החדשה בבית הכנסת פה בעיר, תפילת תשליך ויום כיפור,
פסטיבל נוורטרי שחל בכל עשרת ימי תשובה בו בכל ערב רקדנו את ריקוד הגרבה מתשע בערב ועד השעות הקטנות של הלילה (שמונה צעדים. ביננו, אחרי שעתיים זה מתחיל לשעמם אבל כשהקצב משתנה הכל נעשה מעניין יותר).
טיול ולימוד עם קבוצת סטודנטים אוסטרלים שבאו לשבועיים ללמוד על קהאן וקורבוזיה,
הכנת תוכנית אב לאתר שלנו, הכנה לקראת הגשה,
אישפוז בבית חולים הודי,
ומסיבת פונדו שוויצרית קטנה.

אז חג סוכות שמח בינתיים

כמה פעמים יצא לכם להיות במסגד ברמאדן?
מה קורה בארוחה המפסקת היומית?

למסגדים אפילו בהודו אסורה הכניסה לזרים בזמן התפילה, המסגדים המתירנים מרשים לזרים לעמוד בשער הכניסה ולצפות מהצד במתפללים.

ההינדים שלומדים איתי מפחדים להסתובב בסביבת המוסלמים, או שהם פשוט מעדיפים לא ראות אותם, הם פוחדים מהתגובה שלהם.
לי יש יתרון המוסלמים בטוחים שאני אחד מהם, ברכת 'סלאם עליכום' תמיד עוזרת וכאשר הם שואלים באורדי אני אומר שאני לא יודע אורדי.
כך מצאתי את עצמי יושב מספר פעמים עם המתפללים טועם מהמאכלים שלהם לארוחת שבירת הצום ונוכח בתפילת יום שישי באמצע הרמאדן.
בתחילה לא חשבתי שירשו לי לצלם, ניסיתי ולא היו בעיות.
פעם אחת הוצאתי מהמסגד לאחר ששמעו שאני מישראל ותרצו את זה בכך שהמכנס שלי לא נוגע ברצפה, אלא קצת גבוה מזה אך מיד קניתי מכנס ארוך יותר וחזרתי פנימה.

יש משהו מרשים בצפיה בתרבות שונה ובמסורות שלה,
צפיה שכזו נותנת גם פרספקטיבה לגבי הדת והמסורות שלך, לדוגמא מנהג האכילה לשבירת הצום היומי, אצלם וצום יום כיפור בבית משפחתי.

האתר שקיבלנו לעבודה הסופית ממוקם בקצה הדרומי של העיר העתיקה ובחיבור עם העיר החדשה.
אזור חייץ בין האוכלוסיה המוסלמית (שמתגוררת בעיר העתיקה) ובין האוכלוסיה ההינדית, בין צפיפות המבנים בעיר העתיקה ובין המבנים המרווחים בחדשה, בין רחובות שוקקי חיים ובין כאלו שקטים מאד וכל זה על גדות הנהר שאף מבנה אינו מתייחס אליו. בקיצור אתר מעניין ומגוון.

כחלק מלמידת האתר הסתובבתי בשבועות האחרונים מידי יום ביומו, החל משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות בלילה. בשיטוטים שלי יצרתי קשר עם כמה דמויות מעניינות שאיני בטוח שהיתי יכול לפגוש בדרך אחרת.

את המסע היומי אני מתחיל בגשר המחבר בין קצוות העיר, בין הצד הישן ובין הצד החדש יותר, עוברים את הגשר לאזור הישן ושם מתחיל הטיול באתר.
בבוקר מוקדם, מחוץ לשוק הפרחים יושב לו איש כבן ארבעים, הוא שוזר פרחים על חוט החל משש בבוקר ובמקביל מוכר אותם, בהמשך הוא רק ימכור את הפרחים, אישתו והתינוק יופיעו ובשעה אחת לערך, הוא יעזוב את המקום ויפנה את פינתו למוכר פירות. הוא ילך לנהוג בריקשה שלו, כדי להרוויח עוד כמה פרוטות. איש חייכן שברגע שמצלמים אותו קניתם את עולמו. [אני לא מבין את זה אבל ההודים פשוט רוצים שתצלם אותם כל הזמן כאילו שמרגע שצילמו אותם הם הופכים להיות בעלי ערך בעולם הזה ועד אז הם לא היו דבר].

בהמשך הדרך, ממוקם לו שוק הירקות הסיטונאי, מחוץ לו יושבות להן חבורות זקנות, הן יושבות שם שנים ומקומם שמור. אם הן מאחרות להגיע ואחר בטעות תפס מקומן, ברגע שהן תתקרבנה למקום מיד יפנה המקום ויתנצל, הן תשבנה כל היום או עד שתגמורנה למכור את כל הירקות שלהן, לכל אחת יש שני שקי יוטה פרוסים על הרצפה וזהו דוכן הירקות שלהן.

בדרך לכיוון העיר העתיקה יש מפעל גז, גז מתאן מעין שדה פתוח עם 15 פילים שמספקים למפעל חלק גדול מהפסולת שהופכת לגז (בקיצור צואת פילים) האמת שהפילים היו שם קודם, הם מופיעים במקדשים בעיר ומברכים את הקהל.
מאז היותי ילד הייתה לי חולשה לפילים (גם לדולפינים) אבל פילים הם החייה האהובה עלי, אני לא יודע למה אבל יש בחייה הענקית הזו משהו מיוחד, אולי אילו העניים החכמות, או אולי זו הקלילות שיש בחייה הענקית הזו. כאוהב פילים, יום יום ברכתי לשלום את הפילה שלרוב עומדת לה עם המאלף שלה מחוץ למתחם, המאלף שלה מוציא אותה לטיול (ממש כמו כלב) אבל נראה כאילו היא שם בכדי שאנשים יוכלו להצטלם איתה ולמאלף אולי יצא רווח מזה. כך שבשלושת הימים הראשונים ליטפתי אותה ובירכתי אותה בדרכי, בימים הבאים ברגע שהפילה הבחינה בי ואני בה, הנפתי את ידי לשלום וזו הושיטה את חדקה ללחיצת יד, הפכנו לחברים. מאז אנו לוחצים ידיים או יד וחדק אבל למי זה משנה, המאלף לא הבין בהתחלה עכשיו הוא צוחק ומבקש כסף כל פעם.

עכשיו עוד רגע ממש אני אעבור את שער ג'אמלפור ואכנס לעיר העתיקה פה ממש נמצא האתר שקיבלנו. בצד אחד מוכרים רק מאכלים צימחוניים וניצב לו מקדש ענק, ובצידו השני יש רחובות עם קצבים שאף מוכרים מתחת לשולחן (ממש מתחת לשולחן) בשר פרה. בשני הצדדים יושבים הודים שהדבר היחיד המפריד בינהם הוא הדת, אך עדיין יש תחושה שאתה עובר סוג של גבול, בין אלו השקטים (יחסית) והרגועים ובין אלו מלאי החיים,הטמפרמנטים שצועקים, כולם אוהבים לצחוק, בשני הצדדים מדובר באנשים קשיי יום שנראה, שיש להם הרבה יותר מהמשותף מכפי שהם יכולים לדמיין אך הדת קורעת בינהם. אלו אומרים שהאחרים וולגריים, ואלו אומרים שהם מטומטמים. אך בסופו של יום רבים מהם חיים חיי סלאמס או חיי מעמד נמוך והם קולגות לעבודה.

עוברים את השער ומגיעים למסעדה המוסלמית, בעל המקום מקדם את פניי בהנפת יד וחיוך ומיד הוא צועק לאופה שלו להכין לי 5 פיתות בטאבון שלהם, מיני פיתה עירקית או אש תנור כפי שאנו (הירושלמים) קוראים להן, הטעם נהדר, ממש מחזיר אותי אחורה לסופי השבוע בילדותי באור יהודה.ואז מגיע 'סבאח אל חייר' 'סבאח אל נור' 10 רופי לחיצת יד אולי איזו בדיחה על חשבוני, התקבצות כל ילדי הרחוב בכניסה למסעדת "פינתי" ועכשיו אני עובר לנקודה הבאה.

היעד הבא הוא לא ברור זה חלק מהעבודה, כל יום צופן בחובו משהו אחר, העיקר שיש איתי ארוחת בוקר או צהריים או ערב בשקית שתאכל תוך כדי הסתובבות בסמטאות הצרות והמגוונות של העיר העתיקה, יש רק רחוב אחד שאני לא אוהב להסתובב בו, רחוב הקצבים, את הריח מריחים למרחוק, ברחוב תלויים להם עזים או כבשים שאת עורם פשטו הקצבים אך, השאירו מספר שערות בזנבם גם את האברים המוצעים לא הורידו להם כך שממש מדובר בשיעור ביולוגיה, מול אחד הקצבים יש חדרון ללא דלת, בו יושבים להם כל היום חבורת גברים ומשחקים במשחק הדומה להוקי שולחן. את המשחק אני מכיר מהטיול שלי בצפון הודו, כך שהזמנתי את עצמי מספר פעמים לשחק עם אותם גברים (האמת שאני גרוע, אבל אני נהנה והם נהנים לצחוק עלי), שיחקתי איתם מספר פעמים, עד לאירוע לא נעים אחד בו נשאלתי למקום מגורי כשעניתי שאני מישראל פוצץ המשחק, אני נזרקתי מכל המדרגות (באופן מילולי), האמת שזה היה אירוע לא נעים אבל עברנו אותו.
היו עוד מספר תקריות לא נעימות עם האוכלוסיה המוסלמית שבדרך כלל אני מעין בן בית אצלם. לא סתם בין בית, הם באמת מזמינים אותי להכנס לביתם הצנוע ולכוס תה, אנשי כבוד תן להם כבוד, הערכה וחיבה והם יתנו לך הכל עד חצי המלכות.
צריך לזכור שאת האתר קיבלנו בחודש האחרון, חודש הרמאדן. היום הראשון שלי שם היה גם יומו הראשון של הרמאדן, מדובר ביום חמסין, ללא מחשבה קנינו (אחד השוויצרים ואנוכי) בקבוק מים ושתינו לרוויה אני אחזתי בבקבוק, ואז התחילו צעקות איש זקן אחז בי, לא בכוח אבל היה ברור שעלינו ללכת עם הקהל הזועק, זה צעק עלי שרמדאן רמאדן רמאדן (גם הם חשבו שאני אחד מהם, יש לי פרצוף שמזכה אותי בשייכות למגוון רב של אוכלוסיות שונות), אני ללא היסוס אמרתי שהמים של השוויצרי ובכדי שלא יהיו טעיות הצבעתי עליו. הוא נעשה חיוור , הוא אמר לי שהוא לא הבין מה קרה אבל הוא פחד, ברגע שהקהל הבין שהמים של הבחור הלבן, הם עזבו אותנו ויכולנו להמשיך לדרכנו.
המקרה הנוסף היה בבוקר אחד לאחר שקניתי באותה המסעדה פיתות, שוב ללא מחשבה אכלתי מאחת הפיתות ואז הרגשתי שמשהו נזרק אלי, הסתובבתי וראיתי איש זקן, מוסלמי בעל זקן צבוע בכתום, המשכתי לדרכי ועוד משהו נזרק עלי, חשבתי שאני רק מדיין אבל אז נזרקו עלי עוד דברים, הזקן היה במרחק נגיעה ממני אני הסתובבתי והוא צעק עלי לקח את השקית שלי וזרק אותה לא לפני שחטפתי מכה בידי, ואז נאמר לי מוסלם רמאדן, אני ישר עניתי נוצרי (מי יודע מה היה עושה אם הייתי אומר שאני יהודי) הוא הניף יד באויר לשלילה והלך, יצאתי בזול.

אבל חוץ מזה לא היו אירועים נוספים, למעשה מצאתי את עצמי שוהה זמן רב עם אוכלוסיה זו. מחוץ לחומה בצד אותו השער לעיר העתיקה ישנם פחונים. בפחונים אלו מתגוררים להם מוסלמים עושי עפיפונים, כל היום הם בונים עפיפונים גדולים וקטנים בשלל צבעים, מוכרים בזול לחנויות, ולעסקנים שימכרו אותם ברווח רב בסוף נובמבר בפסטיבל העפיפונים הלאומי בעיר. נשות הפחונים עובדות כמובן יותר קשה מהבעלים (ככה זה בשכבות הסוציואקונומיות הנמוכות והעניות, הנשים עובדות קשה מאד, או כמו הביטוי "כמו חמורים" והגברים יש להם מרחב נשימה הם… עצלנים).
אז מלבד בניית עפיפונים וכל הקשור לזה הן מכינות צ'פטי בכמויות גדולות ומוכרות אותם עם עגבנייה, לאחר שבאחד הימים שיחקתי עם אחד הילדים באזור הפחונים הזה, ראיתי את הנשים מתקבצות ומתחילות לרדד את הבצק ולאפות את הצ'פטי, אחרי שחייכחתי לקחתי בעדינות את המערוך מאחת הנשים ואת משטח הרידוד שלה (צ'קלבלנה) ובמשך חצי שעה הכנתי צ'פטי, כל השכונה הגיעה לראות את ההוא שמכין עם הנשים את האוכל, היה מצחיק, יותר נכון להם היה מצחיק אני הייתי הבדיחה אבל נהנתי להכין את הצפאטי. רק אחרי שסיימתי הבנתי שכל זה הולך למכירה.

וזה עוד כלום לעומת מה שעשיתי בקנטינה בבית הספר, שם הופעתי והתחלתי להפתעת העובדים לעבוד איתם בוקר שלם, הם עדין בטוחים שאני חולה במוח.

בקיצור האתר שלנו עמוס חוויות, אלו רק על קצה המזלג דברים שבשגרה, אבל כל יום בעיר העתיקה מלא במגוון רחב של טעמים ריחות וצבעים, אז למה המקומיים שונאים את המקום הזה?
ושוב אני שואל למה באנגלית קוראים לזה העיר הישנה?

בשלושת השבועות האחרונים אני מתעורר ברבע לארבע בבוקר מתארגן והולך לשיעור יוגה.

האמת שלא ממש הייתי בקטע,שעורי היוגה בארץ איטיים מידי עבורי אבל החלטתי לזרום עם העניין כי איך אפשר להיות בהודו ולהרגיש חלק מהמקום ללא היוגה אז הלכתי לשיעור.

כמה הבהרות, יוגה זה בעצם מתיחות, כן מידי בוקר אני הולך לשיעור מתיחות במשך שעה, כזה שיעור כמו הרבע שעה הראשונה בשיעור התעמלות בתיכון. ההבדל היחיד הוא הדרך בו נושמים, הנשימה היא מקור התזונה של הנפש (לפי המורה) ולכן היא כל כך חשובה.

אני משתדל להגיע לפני השיעור (אם זה היה תלוי רק בי הייתי שם שעתיים לפני הזמן אבל אני הולך עם השוויצרים שאת השעון השוויצרי השאירו בבית), במידה והקדמתי אז אפשר לנוח על המזרן לשמוע את ציוץ הציפורים והטווסים שזה עתה נעוררו ולנקות את הראש.
יושבים יישיבה הודית כמו מזרחית עם רגל אחת על השניה והמתקשים יכולים לשבת ישיבה מזרחית (למה קוראים לזה ישיבה מזרחית? כי זה מהמזרח? או כי כך מזרחיים יושבים) [אנחנו צריכים להיות גאים שבארץ ישיבה שכזו לא זרה לנו, למעשה כל נושא המתיחות לא זר לנו, לעומתנו האירופאיים מתקשים לשבת כך, שלא לדבר על כך שהם בקושי מסוגלים. ולעניינו

מניחים את הידים על הברכיים כאשר הבוהן סוגרת על האצבע (בקיצור עושים שס ביד) ומתחילה תפילת בוקר, נגינה נעימה הם מתפללים לאלים ומודים להם.
לאחר עשר דקות מתחילים התרגילים, ראשית נשימתיים ואז מתיחות עם נשימות מבוקרות.
התרגיל הראשון הוא למלא את חלל הבטן באויר ולהגיד אום עד שהאויר נגמר.

המורה שלנו הוא מעל גיל שישים, איש נעים הליכות חייכן לבוש לבן בעל עיניים ופנים מאירים , הכיתה היא כיתה של בני 40 ומעלה, אין מה לעשות רק אנשים בגילאים הללו קמים בשעות המוקדמות, אחד מהם הפתיע אותי במיוחד כאשר הופיע בשיעור הראשון עם מעין פינג'ן עם מכסה בבוקר.
השיעור הראשון היה אירוע מכונן מבחינתי (הרי המשכתי ללכת אבל היה הרבה יותר מזה) המורה כל הזמן חוזר ואומר Relax
Relax
ואז פולט גראפס,
הוא עושה גראפס, או כמו שהם אומרים משחרר אויר.
ושאר הקהל משחרר מתי שמתחשק להם.
אני כמעט שהתפוצצתי מצחוק, המורה שם לב שאני זז בסוג של איפוק ואמר לי שוב הרגע הרגע!
ואז שמעתי קול מתכתי, הפינג'ן, פתחתי את עיניי ואולי הייתי מעדיף לסגור אותם, הזקן החל לירוק לתוך הכלי ואחר כך גראפס, החיוך מילא את פני והמורה שוב הרגע הרגע.
אני לפחות שמח שהם משחררים אויר מהפה ולא ממקומות אחרים.

בקיצור ביוגה שומעים את נגינות הנשימה להם מתלוות מנגינות נוספות.

כל היום אחרי היוגה מקבל גוון נוסף ההרגשה הכללית נעימה אך לפעמים עייפה בטירוף.