אוהודו

האמריקאים הגיעו, עם הגעתם היה מתח באויר.
הורי התלמידים לא הסכימו כי אמריקאים (שאולי חולים בשפעת החזירים) ילמדו לצד ילדיהם, גם הסטודנטים פחדו להיות בכפיפה אחת עם האמרקאים.
בתחילה הוחלט לבדוק את כל האמריקאים, ואז הוחלט לבדוק את כל תלמידי החו"ל, אחר כך את כל בית הספר ואחרי שלושה שבועות התברר שאין צורך כבר בצוות הרפואי כי כולם בריאים אז ויתרו על הבדיקה.

ההודים לא ממש נתנו הזדמנות לאמריקאים, מהיום הראשון האמריקאים הראו שהם רק רוצים לסיים את העבודה, ואילו ההודים רוצים לחשוב, לדון ואם יספיקו אז אולי גם יעשו משהו, ובין מחשבה ודיון צריך לנוח (המאמץ קשה עליהם), האמריקאים כמו שאר תלמידי החו"ל לקחו את המושכות אך שעכשיו הפך הדבר לקיצוני.
ההודים שחומי העור מעירים ומפקחים מהצד, מידי פעם מרימים את הקול על האמריקאים (וגם שאר תלמידי החו"ל) ומבקרים את העבודתם, בעוד שאלו משחקים מונופול ברשת האינטרנט כל היום.
אז מי אמר ששחומי העור לא נוקמים.

בהסתכלות מהצד שלי ושל שני השוויצרים על שתי הקבוצות אנחנו מוצאים דימיון רב בינהן, הקבוצתיות ויחסי הכוחות בתוך הקבוצות זהים לגמרי, גם הדרך שלהם לחגוג זהה שלא לדבר על נושאי השיחה שזהים אלו מתלוננים על אלו כל היום.

רק דבר אחד שונה דרך העבודה, פער רציני בגישתם לעבודה ובחריצות.

ביומי הראשון באמדבאד עברתי עם הריקשה דרך רחוב הוליווד,
הדבר היחיד שאפשר היה להבחין בו זה כמויות אדירות של גבס ותבניות ליציקת ענק, אחרי כל הלבן הזה היו גם צריפונים אותם די התקשתי לראות.
כאחד שאוהב מאוד לצקת גבס, לעבוד עם החומר ולהרגיש אותו די התלהבתי מהמקום, תחשבו על פסל גבס בגדלים שונים אלו שניתן להחזיק על כף יד אחת וכאלו הנישאים לגבהים 4-3מטרים.  כל הפסלים הגדולים חלולים מבפנים, תכנית הבנייה שלהם היא כזו שלוקחים גבס אלבסטר (גבס צרפתי בעל טקסטורה חלקה במיוחד אמור לתת תחושה של שיש חלק) הגבס נמצא בשלב ביניים בין מוצק לנוזל ועם הידיים לוחצים את הגבס לתבנית (לוקחים קובבה ליד ולוחצים) אחר כך לוקחים שערות עשבים ודוחסים אותם על הגבס (הם משמשים כזיון לגבס כמו ברזל בבטון) עוד שכבה של גבס ולפעמים מוסיפים תומכות מעץ או מתכת.
השלב הבא הוא חיבור התבניות וחלקים שונים כמו ידיים שלא יכלו להיות בתבנית הגדולה בגלל בעית הלחיצה.
עכשיו מתקנים את כל הבועות שנוצרו בגבס משייפים וצובעים בצבע בסיס, השלב הסופי יהיה צביעה מיוחדת של האל גניש (גוף אדם עם פני פיל).
התהליך כולו אורך בין חודש וחצי לחודשיים, במשך חצי שנה עובדים דיירי רחוב הוליווד לספק מספיק פסלי גניש לצרכים באמדבאד.
תארו לכם ללכת ברחוב שלם שבצידי הרחוב ניצבים להם מאות פסלים שונים וצבעוניים של אל אחד אך כל פסל נראה שונה במקצת או צבוע בצבע ואופן אחר.

הם בונים את הפסלים מידי שנה בשנה, לפסטיבל בין תשעה ימים, שבסיומו נזרקים העבודות שהכנתם ארכה חצי שנה, לנהר. במהלך פסטיבל Ganesh Chathurthi כל קהילה או משפחה קונה פסל של האל גניש, בתחילת הפסטיבל מביאים את הפסל בליווי שירה, תופים, סרטים אדומים וזריקת פגמנט ורוד לאוויר.
את הפסלים הם מציבים במקום החשוב ביותר לאותה קבוצה, רוח האל שבאותם ימים מסתובבת סביב קיברו אמורה להכנס לתוך הפסל ועל כן אסור להזיז את הפסל במשך התקופה הזו.
הם שרים, מתפללים ומאכילים מידי יום את הפסל, בתום תשעת הימים לאחר תפילה הם מזיזים את הפסל כמעה, מבקשים ממנו בקשה ומאפשרים לרוח האל לעזוב את הפסל, בליווי תופים, פגמנטים בשלל צבעים כאשר הורוד שולט, ריקודים ושירה מובילים את הפסל לנהר שם מטביעים אותו.

כמובן שאישה סידרה לנו משפחה ללכת אליה (משפחת החבר שלה אבל אסור שההורים ידעו עליו), הלכנו לתפילה הביתית האחרונה (4 ימים לפני סוף הפסטיבל, פסלי הקהילה נשארים עוד 4 ימים) הטקס היה מעניין, עלינו לבית בקומה השמינית בבניין מגורים למעמד הבינוני גבוה (ביננו שיכונים כמו אקירוב משוכפלים 6 מגדלים כאלו) אך מעניינים.
נכנסו לבית המשפחה ומול הדלת ניצב לו האל סביבו כלים צבועים בזהב, על הקיר מוקרנים אורות כמו בדיסקוטק, ואם המשפחה מסדרת צלוחיות אוכל סביב האל, שירה משותפת, בקשות מהאל, השתחות עד לרצפה.
לקראת סוף הטקס אמרו לנו לפתוח היד לתוכה יצקו כמות נכבדת של משהו צהוב אותו היינו צריכים לאכול, בלעתי בשקט, אני חושב שהם חשבו שאהבתי את זה אז קיבלתי מנה כפולה (לא נעים לסרב להם) אחר כך קיבלתי מנה של אורז בחלב לכף היד , צריך לאכול מיד, אחרת החלב ניגר. מיהרתי לבלוע, אך הפעם למוד נסיון השפלתי מבטי בכדי שלא אקבל מנה נוספת גם מזה.

ראש המשפחה הזיז את הפסל הנשים לחשו לו ואז ציירו בעזרת יוגורט עקבות רגלי תינוק היוצא מהבית.

את הפסל לקחנו לגדת הנהר שם ההמולה רק החלה. בתופים ובמחולות ריקודי טראס (אם זו לא הייתה מדינה ללא אלכוהול הייתי בטוח שכולם שיכורים כנראה שהיו שיכורים מאושר), כל המנגנון של השלכת הפסל לנהר הוא מאורגן להפליא, יש אנשים שזה תפקידם, סירות שמטביעות את הפסלים הגדולים היה מעניין מהנה בטירוף.

אחרי ארבעה ימים לקחתי איתי 4 בחורות זרות למקום, לראות איך מטביעים את הפסלים הגדולים יותר הכל התחיל בהנאה גדולה רקדנו עם החוגגים הצבעוניות הייתה מטריפה אבקת צבע נזרקה ללא הבחנה לכל עבר, המולה אדירה מוסיקה וצעקות מוראל. אנו הפכנו לדבר העיקרי במאורע הפסלים לא עניינו יותר אנו היינו הצעצוע החדש.
לאחר שראינו מספר השלכות לנהר וזכינו בשייט בסירה בנהר רצינו לחזור, אך ההמון הקיף אותנו ולא נתן מרחב, חטפנו כאפות שקיות צבע שלמות נופצו עלינו, הצעירים השתלטו עלינו, בינינו זה היה קצת מפחיד הרגשה קלאוסטרופובית של חוסר אויר, והאויר היחיד שאפשר לנשום הוא פיגמנט צבע אך בעזרת זקני השבט חולצנו לא לפני שהיינו צריכים לעמוד ולתת לכולם לצלם ולהצטלם איתנו.

בבוקר המחורת על גשרי העיר הוצבו מנופים שההטביעו את הפסלים הגדולים ביותר בנהר , רקדנו עם ההמון על הנהר השוטרים אפילו אמרו שיתנו לנו דו"ח אם לא נזוז, צלמי עיתונות צילמו אותנו חוגגים עם ההמון.
היה נפלא ומרתק
המבקרים עתה ברחוב הוליווד לא יאמינו שעד לפני 9 ימים מאות פסלים מצאו להם בית בצידי הרחוב ולפני 9 ימים משאיות ומכוניות מלוות בתופים ובצבעים הציפו את הרחוב ויצרו פקקים אדירים בתוכו, וכרגע הרחוב ריק רק דיירי הרחוב ואנשי הסלאמס סביב נמצאים בו ועושה הרושם כי הרחוב גדול על משתמשיו אבל אל דאגה עוד חצי שנה הוא יחזור למה שהיה, רחוב שוקק חיים מלא בפסלים, השאלה היא מה אפשר לעשות ברחוב בנתיים וכיצד ניתן להיות אותו.

את הדס פגשתי לראשונה בכיתה ו' 'כשעברתי לבית הספר "גבעת גונן ברוח…"
אני חושב שאפילו ישבתי לידה, או לפחות באותה קבוצת לימוד בכיתה של יהודית בלעיש המחנכת.
את שמה הזכרתי בפוסטים בעבר כ"מדריכה שלי להודו" היא מייעצת לי מה לעשות והיכן לטייל בהודו,
האמת, שהיא גם הייתה המדריכה שלי בת"א בפעם הראשונה שהתגוררתי שם.
אחת המדריכות שלי כשהגעתי לבית הספר , תלמיד חדש והיא ותיקה. ובטוח שבעוד דברים נוספים היא הייתה המדריכה שלי.
היא גם הייתה זו שנטשה את השומר הצעיר בכיתה ח' והצטרפה לצופים , אני עשיתי זאת אחריה ואחרי שיחה ארוכה עם חברות ה"עבר" (כך זה היה באותו הזמן) יעל וסיון.
אני זוכר את הדס כותבת על שולחנות בית הספר את מילות השירים של מדונה ושרה אותם בהפסקות ובכל הזדמנות.
אתמול בבוקר כשראיתי (כאן בהודו) את התמונות של ציפורה ומדונה יוצאות ממסעדת "סטפן בראון" מאד קיוותי שהדס שעובדת שם שירתה את מושא הערצתה.
לשמחתי ולשמחתה היא אכן עשתה זאת, וכמו תמיד היא יודעת לדבר יפה מאוד, ספרה על הארוע לתקשורת, אז הדס אני חושב שבראיון הבא את צריכה לפתוח פינה משלך באחת התוכניות, בינתיים כולכם מוזמנים לראות ולשמוע את המדריכה שלי:

הדס המדריכה שלי המלצרית של מדונה

הראיון אצל רפי רשף

ערוץ E

ובגלי צה"ל ראיון עם ניב רסקין

הקישורים באדיבות סהר רחמים

כמו שכבר סיפרתי הסטודיו בהודו הוא מיוחד, אנחנו ז"א ההודים למדנו במשך חודשיים את העיר, נושאים אקולוגיים, צורות שונות לניתוח עירוני ועוד
ובחציו השני של הסמסטר מצטרפים אלינו שמונה סטודנטים אמריקאים ממדינת ניו-יורק (לא העיר אלא המדינה בית הספר שלהם הוא באיזה פרובינציה שם)
הרעיון הוא לפעול יחדיו אנחנו "ההודים" והם המערביים הקפיטליסטים האמריקאים, אני נחשב להודי כמו שאומרות המורות שלי שאני יותר הודי אפילו מכמה תלמידים הודים שיש בכיתה, כל כך הודי שהן לפעמים מדברות איתי בהינדי או ג'וג'רטי ואני לא מבין מה הן רוצות ממני.
אז הרעיון הוא לראות את צורת העבודה יחדיו כאשר כל אחת מהקבוצות תביא את צורת העבודה שלה וצורת המחשבה וביחד ובסוף לחוד ניצור משהו אחר!?

אז לפני הגעתם נדרשנו להכין להם ספר/חוברת עם כל התהליכים שעברנו עד כה בסטודיו
אז ההודים שיחקו וצפו בסרטים, השווצרים אנוכי ואישה עבדנו על החוברת אז הרי לכם התוצאות

booklet studio Web

אחרי שחגגנו לקרישנה יצאנו לטיול לאי דיו.

טוב הסיפור לא ממש מתחיל כך, סיפור שהיה כך היה:

צריך להבין שאמדאבאד לא מלאת גירויים (זה באמירה עדינה), כמו שכבר כתבתי, היא עיר  קצת קשה בעבורי ה"עיר החדשה" יותר מידי ריקה ורוב הפעילות שאפשר למצוא, חוץ מלשהות כל היום בקמפוס היא לערוך קניות וגם זה לא משהו, למרות שיש פה מכירות של קנה שניים קבל מאתיים חינם. זה לא הטעם שלי ואין לי כח לזה, או שהסחורה ממש יקרה ולקבל 8 דברים זהים זה אבסורד, מה גם שהם לא מוכנים לתת פחות מ9 או שהכל גאורגי (כמו שהיום צריך לבטא את זה).

ידעתי שיש לנו סוף שבוע מיוחד וארוך מהרגיל, זה היה שילוב של יום ההולדת של קרישנה וישר אחריו יום העמצאות ה-62 להודו, מכיוון שביום העמצאות הם נוהגים לשחק קלפים בבית ואין שום מנהג של פסטיבל ברחובות או מופעי זיקוקים ובטח שאין מופע דגלנים בניצוחו של …………… או משהו אחר אז החלטתי שאני מנצל את ההזדמנות ובורח מהעיר.

בהתחלה זה היה אמור להיות טיול צנוע שני שוויצרים הודית אולי עוד אחד ואני, אך הטיול טפח וגדל והפכנו ל-9 חוצניקים (3 שוויצרים, יפאנית, אוסטרלית, אוסטרית, הולנדי וישראלי אחד) וחמישה הודים.

בהצעתה של הדס (המדריכה שלי) יצאנו לאי דיו, בעבר מושבה פורטוגאלית שונה מהנוף ההודי, לפני מספר שנים הוחזרה להודים, שוכנת לחופי מדינת ג'וג'רט (המדינה בא אני נמצא) אך נשלטת ישירות ע"י שלטון דלהי ועלכן מותר למכור בה שתיה חריפה.

הקושי החל בהזמנת הכרטיסים, לא היה מקום, מתברר שכל מי שרוצה לשתות לשוכרה נוסע לאי, וסוף השבוע הארוך אפשר לכולם לסוע, אחרי שנעננו בשלילה וכמעט התיאשנו השגנו לבסוף מקומות ישיבה באוטובוס ויצאנו לדרכנו.

אני אומנם לא נראה ממש לבן, אבל היה משהו מוזר, איש מהנוסעים לא רצה להתיישב לידנו באוטובוס, הייתה המולה אנשים עברו מקומות, ואז מישהו הצביע עלינו ואמר שפעת החזירים.

כשהאוטובוס יצא סוף סוף לדרך נרגעו הרוחות.

בבוקר התעוררנו לנופים מרהיבים ירוק בכמויות בלתי נדלות, כאילו שאנחנו נמצאים במקום שונה לחלוטין, האוטובוס נכנס לעיירה ובגמישות יתרה היה צריך לנוע בין בתיה הצפופים של העיירה, פר עיקש שיודע כי בהודו הוא שולט ברחובות, עיקב אותנו ולאחר שזה זז, לפתע נפתח לפנינו הנוף, אפשר היה להבחין בסירות הדייגים שזה עתה חזרו לנמל מלאי שלל. ודמויות האנשים שונות לגמרי מאלו שבעיר.  באופק אפשר היה לראות את האי, למרגלותיו חופים, מרווח קקטן של כביש, שפע של ירוק ובין הירוק צצים להם מבנים לבנים כנסיות.

עברנו את הגשר ומהיבשה הגענו לאי, האוטובוס עצר בתחנה המרכזית הצבועה בפסים של צבעי הקשת, ידענו כי עלינו לסדר את כרטיסי החזרה לעיר אבל לא היה שום מקום לינה ל-4 הימים הקרובים. כמנהג ההודי החלטנו לזרום ולחפש בית מלון.

ההודים שחלקם הגיעו יום קודם לאי רצו שנלון במלון מסויים, אך בעל המלון לא הסכים שזרים ישנו אצלו, ואז החל המסע לחיפוש מקום לינה, שלחנו צוות של 2 מרגלים זרים (אני אחד מהם) ושני הודים לבדוק את המלונות, עברנו ממלון למלון אף אחד לא הסכים להשכיר לנו חדר ללילה אחד זה הכל, היו כאלו שלא הסכימו שכף רגלנו תדרוך בבית המלון, כולם דרשו שנעבור בדיקה לשפעת החזירים. לטענתם זה מחוייב שזרים יעברו בדיקה שכזו, הכוללת מתן דם (צריך להבהיר שבית החולים באזור היה במתכונת מצומצמת לרגל החגים). ואחרים הסבירו בטבעיות שלהם אין בעיה אבל הם פוחדים שהאורחים יעזבו בגללנו.

אז הבנו שבאותו שבוע המחלה הגיעה להודו, כל המקרים קרו בעקבות נוסעים שהגיעו מארצות הברית להודו והפיצו את המחלה (כמה ימים אחר כך מומביי נסגרה) באמדבאד מת האיש החמישי ביום הגעתנו לאי.

כמעט איבדנו תקווה וחשבנו לסדר אוטובוס חזרה עוד באותו היום, צוות המרגלים עבר ליד הכנסיה, אז החלטנו להכנס ולבקר בה, ומיד עלה במוחה של פונימה (אחת ההודיות) שנלון בכנסיה, ללא מחשבה היא פנתה לאנשי הכנסיה והם הפנו אותנו לכנסיה הבאה.

הגענו למקום והתקבלנו בשמחה. על גג הכנסיה שהוסבה למוזיאון נוצרי נבנו להם מספר חדרים לאירוח, בפסגת העולם או לפחות האי מצאנו את עצמנו מבלים וישנים, צופים בכל האי שולטים בכל, זה היה כמו ללון בבוטקה על גג מגדלי עזריאלי, חויה מטורפת.

בילינו באי בטיולים, הסתובביות שונות ישיבה בחופים (טוב אני לא ממש ישבתי אבל התנענתי בחוף), מעבר בין מערות מדליקות עוצרות נשימה למצוקים יפיפיים, נץ שצד את ארוחתו.ארוחת הערב היתה מסביב למדורה וארגנה לנו אותה המארחת בכנסיה, היינו בפסגת העולם.

עייפים אך מרוצים חזרנו העירה.

עוד שנה עברה לה, ולקרישנה יש יום הולדת. חמישה עשר ימים לפני יום הולדתו של קרישנה ההינדים מקשטים נדנדות בכל טוב לקרישנה התינוק. על פי סיפוריהם , בילדתו נהגה אימו "החורגת" זו שגידלה אותו, דייבקי, לנדנד את קרישנה בעריסת התינוק שלו וכנראה שהוא מאוד אהב את זה.
הסיפור משליך רבות על הפסטיבל להולדתו של קרישנה, הנדנדות ועליהן דמויות קרישנה התינוק מעוטרות בצבעי זהב ופרחים, וזה נחשב סגולה לברכה לנדנד את הנדנדה בה יושבת הדמות, לקראת ערב יום ההולדת מפזרים על הרצפה פרחים ומוודאים שהנדנדה ערוכה ומוכנה לטקס בלילה.

הסיפורים מספרים עוד, שלקרישנה הייתה אהבה מיוחדת למתוקים. לכן, האם שגידלה את התינוק, נהגה לתלות את כד הממתקים לחבל כדי שהזאטוט לא יוכל להגיע אליו. לכן ביום ההולדת עצמו קושרים כד חרס בחבל ובעזרת פרמידה אנושית צריכים להגיע לכד ולשבור אותו, זה לא פשוט כמו שזה נשמע. בכל מקום במדינה נהוג לעשות זאת מעל בוץ, כאשר קורעים מעל המנסים את החולצה, זורקים עליהם בוץ או חול, מנדנדים את הכד והכל בכדי להקשות את שבירת הכדץ הסיפורים פה מספרים שבמומביי הצליחו פעם לעשות פרמידה אנושית עומדת של 10 שכבות כאשר ברקע זורקים בלוני מיים על הפרימידה וקורעים את בגדי המתחרים.

כל זה היה רקע לחוויה המיוחדת והאדירה של להיות נוכח באירועי יום ההולדת של האל קרישנה.
במהלך היום הלימודים הסתיימו מוקדם יותר, וכולם פנו או לביתהם או לעזרה בקישוט חצר בית הספר. קומת העמודים המפולשת עוטרה פרחים בקפידה ובדייקנות, נוקתה ונבנתה בה נדנדה.

חזרתי בלילה לבית הספר השעה הייתה מאוחרת אך המוסיקה העידה כי האירוע רק בתחילתו, בצידי שביל הכניסה לבית הספר מוקמו להן מנורות שמן בתוך צלוחיות חרס, השביל המואר הוביל ישירות אל הנדנדה עטופת הפרחים בגוון כתום שולט, מתחתיה בצורה גאומטרית מוקמו עלי כותרת בצבעי סגול וכתום לסרוגין. בכדי לא לדרוך על סידור הפרחים נקשר חבל שאותו אפשר היה למשוך ולנדנד את בובת הקרישנה הישובה על הנדנדה כדי לסייע בידה לישון. ריח קטורת חריף הציף את מפלס העמודים. מאחורי הנדנדה היתה המולה רבה, כולם רקדו את ריקוד הגרבה במעגלים במעין מנטרה, חלקם שותים את משקה האלים ("פאף") אחרים מעשנים עשבים בטוח שכולם נהנו מאד.

אחרי זמן מה עברנו לנדנדה, היו כאלו שבירכו את האש וזו עברה מהאחד לשני וכמו בערב שבת בהדלקת הנרות אצלינו, כל אחד בירך את האש, ניסה להכיל אותה בין ידיו ואז נשק אותן, קרישנה קיבל ממתקים וקוקוסים וכל טוב. האירוע נמשך עד השעות הקטנות של הלילה.

בבוקר החלו ההכנות למסיבת הורדת הכד, מים נשפכו בכמויות רבות על החול, כדי חרס הובאו ומולאו בצבע, פרחים ועוד. חבל נתלה באויר, תקליטן הופיע על מנת לחמם את האווירה ומשקה האלים חולק.
הכל היה לקראת האקסטזה, ברגע שנתלה הכד הראשון באויר, נורתה יריית הפתיחה וכולם החלו להתפרע, חולצות נקרעו, מים הושפרצו, חול ובוץ עפו לכל עבר, אנשים נסחבו בכוח ונזרקו על הבוץ. בקיצור מהומה גדולה ובלאגן רב כאלו שרואים בצילומי הנשיונל ג'אוגרפיק כשחוקר תרבות מסביר על אותם ילידים.

הפרמידה האנושית החלה להתהוות, עומדים במעגל ועל העומדים מטפסים שכבה נוספת ועוד אחת אם צריך, בקיצור טירוף! בינתיים משליכים עליהם בוץ חולצות קרועות ומנסים להפיל אותם.
מידי פעם מתחילים לרקוד את ריקוד הגרבה או לזרוק אדם חדש נקי לבוץ ולפשוט מעליו את חולצתו, לא היה אחד שהתקרב ונשאר נקי.
כך במשך כמה שעות. בסוף האירוע חזרנו לרקוד את ריקוד הגרבה עייפים אך מרוצים.

כמות החול שאכלתי באותו היום לא תאומן.

מופע הודי מסורתי, הרבה זמן חיכיתי לצפות באחד כזה לראות אם אכן הנשים השרות במופעים הללו באמת שרות (קשה לי להבין איך אפשר להגיע לצליל כל כך גבוה) או שאולי הן בכלל צורחות ובעזרת מערכת ההגברה מעוותים את קולן.

הייתי רק צריך לספר את משאלתי לחברתי אישה (אותה חברת כיתה שלקחה אותי לצפות במשפחתה רוקדת) וזו אשת התרבות כבר סידרה לנו להכנס למופע שירים מסורתי, גם מאחורי הקלעים וגם סידרה לנו מקומות ישיבה. למעשה התברר שהוריה הם זמרים הודים השרים בסגנון מסורתי, והחבר שלה הוא נגן בהרכב משפחתי המנגנים מוסיקה מסורתית.

הגענו למופע ב-Tagore Hall מבנה בטון חלק שבנה האדריכל ההודי המוערץ והמוערך דושי (זה שעבד עם קורבוזיה), המבנה יושב במתחם תרבות קרוב במרחק מה מהמוזיאון של קורבוזיה בעיר.

המופע היה מופע התרמה של רופאים למען חולים. כל הזמרים הם קרדיאולוגיים או עובדים במחלקת לב למעט אחד, כך שזמרים מקצועיים הם כנראה לא אבל הם עדיין הרשימו אותי מאוד בשירתם ובביצועיהם.

נכנסו ישר מאחורי הקלעים כשההופעה הייתה בעיצומה, והצצנו פנימה לבמה, הנגנים כולם היו מתואמים הזיזו את עצבעותים בתאום ובדיוק מופלא ביותר. את הקצב לכל נתן נגן ה Tabla- תופים הודיים מסורתיים, אותו נגן הוא המתרונום של הלהקה.
בנגינה ההודית ישנם 15 אוקטובות או למען הדיוק זה טאל (Taal) בעזרת שני תופים הוא יוצר שלושה צלילים tin, na, dwin.
ונחזור לסיפור, אותו מתופף מוגבה על במה נוספת ויושב על כריות. כולם יודעים שהוא נותן הקצב ולמרות שהוא לא במרכז התמונה הוא מרכז התזמורת.

הזמרת החלה לשיר, לא האמנתי למשמע אוזניי, אבל זה אכן הקול האמיתי שלה, היא שרה וידיה נעות, מסמנות את הרוך והעדינות של הקולות הבוקעים מפיה, זו הייתה רק ההתחלה.

אחרי כל שיר היה קטע קריאה קצר וכמו פירסומות הציעו הקריינים לקנות כרטיסים למופע הבא, מינויים,או נגני MP3 ועוד (כמו בית הכנסת ברמות אשכול רגע לפני סיום יום הכיפורים היה החזן מתחיל במכירות כך לפחות הרגשתי.) למען האמת זה לרוב התנהל בשפת ההינדי אבל הבנתי את הרוב ומה שלא הבנתי הייתה לי אישה שהסבירה לי,
לפני כל שיר היא הסבירה בכמה מילים על מה השיר ותרגמה את שמו לאנגלית, לא בטוח אם היה צריך, כי ניתן היה להבין על מה השיר רק מתוך ההקשבה לקולות.

במעמד הר סיני מסופר שהעם ראה את הקולות, גם כאן אני ראיתי את הקולות, כמעט כל רופא/זמר לא רק שר אלא הזיז את גופו, ידיו ורגליו כך שאפשר לראות ולרהגיש על מה הוא שר ומה מצב קולו. נכון, אומנם רוב זמרי העולם עושים את זה, אבל עדיין פה זה שונה הם עושים זאת אחרת בנועם, אין מילים לתאר, אך ממש ניתן להתחבר לתנועות העדינות שלהם.
אם היו משתיקים את הקול סביב עדיין יכול היה הקהל להינות מכל רגע ורגע במופע ולהבין מה קורה, למעשה זה שאנחנו יכולנו לשמוע רק העשיר את החוויה והפך אותה לחוויה הודית טיפוסית מלאת עושר וצבע.

מומלץ לכל מי שמגיע לכאן להתנסות לפחות בסרט הודי ומופע מסורתי אחד.

טוב לא צריך להגזים אבל לי זה נחמד ,וזו הכותרת שנתתי.

קיבלתי משימה, תוך 5 ימים להכין מצגת המראה את ירושלים נכון ביקשו ממני להציג מה היא ירושלים,
מכיוון שמדובר בסטודיו העוסק במחקר אורבני, חשבתי להציג דברים הקשורים לנושא, כמו את שכונות הלויין, מרכז העיר, פיתוח העיר וכו'

אבל לאחר שיחות עם הסטודנטים שלומדים איתי הבנתי שצריך להתחיל מבראשית.
חבריי לספסל הלימודים לא יודעים כלל היכן נמצאת ישראל ובודאי לא ירושלים, ירושלים עבורם היא בסיס צבאי גדול עם הרבה מאד סוכני מוסד, על התנ"ך רק מעטים שמעו או יודעים מהו, על פי השכלתם וידיעותיהם קיימים מספר דתות מונוטאיסטיות- דתות המאמינות באל אחד, האחת היא הדת האיסלמית, השניה היא דת האורדואים (המתפללים במסגד כותבים באורדו שהיא עם אותיות ערביתיות לכל דבר ואף נשמעות אותו הדבר המילים כנראה שונות אך דתם של משתמשי השפה הזו היא איסלם) הדת שלישית היא נצרות ויש יהווודי (כך קראו לעצמם היהודים שמצאו בהודו נחלה וכך הם נקראים היום) ויש jews אין להם מושג בהבדלים בין הדתות, או בזהות בין אותן דתות שרק שמן שונה. שלא לדבר על כך שלפי ההסטוריה שלהם כל הדתות יצאו מהאיסלם. והיהודים הם נוצרים שמתפללים בבית כנסת כי הם לא מאמינים בותיקן ולכן הם מתפללים לכיוון מקום קבורתו של ישו.
לא זו בלבד אלא, האירוע הבא הוא שגרם לי להבין סופית שעלי להתייחס להסטוריה אומנם בקצרה אך זה חשוב.
מהסטודיו שלי ניתן להשקיף מלמעלה על סטודיו של שנה ב' על אחד הקירות נתלתה תמונה גדולה A3 של היטלר, כששאלתי מדוע נעשה הדבר נענתי בפשטות שזה שתלה את התמונה מעריץ את הצורר, (כדאי אולי לציין שהספר "מאין קאמף" שכתב הצורר הנאצי בבית הכלא הוא רב מכר כאן וניתן להשיג אותו בכל חנות ספרים). כששאלתי את אחת המורות מדוע מרשים לתלות בבית הספר את תמונתו של היטלר? נענתי כי זו דמוקרטיה והודו כאחת שכזו (יש לי חילוקי דעות בנושא) מרשה לכל אחד לעשות את שעולוה בדעתו ומתאים לו. לבסוף אחד השוויצרים (דובר הגרמנית) שלומד איתי תלש את התמונה לאחר שזה שתלה אותה לא הסכים להוריד אותה בעצמו.
עכשיו הבנתי שעלי להיות סוג של שגריר ישראל ולסקור בקצרה את ההסטוריה של העיר ובנוסף להראות שמדובר בעיר ולא בבסיס צבאי.

התחלתי להציג את המצגת, מלא באנרגיה ורצון. אך מעולם לא נתקלתי בקהל מאזינים כה קשה, הבעות פניהם אינן משתנות, לא ניתן לנחש האם זה חיובי או שלילי ומה הם חושבים על הנאמר, רק אחת המורות זו שמנענת את הראש ומסוגלת גם לגלגל את העינים במקביל ולהזיז את הגבות היא שיתפה פעולה מידי פעם. הבטתי בשוויצרים בכדי לקבל פידבק.
הם צחקו והיו עסוקים בכך שאני מדבר עם הידיים, בשלב מסויים כשאחת המורות העירה על הנושא, הם גם לא האמינו שאני מסוגל להביע דעתי ואף לבקר את העיר שלי ואת הגשר של קלטרבה ועוד.
ואחרי שעברתי את המסוכה הזו התברר לי שהם הקשיבו, הם רצו לשמוע עוד ועוד ולראות תמונות אז אני מניח ומרשה לעצמי לומר שהייתי סוג של שגריר של רצון טוב

הנה המצגת שהצגתי
אני ממליץ להקליק קליק ימני על הקישור ולהוריד אותה ולהפעיל אותה עם נגן QuickTime

[qt:/wp-content/uploads/2009/08/jerusalem-by-ohad-meyuhas04web.mov 480 240]

מצגת ירושלים – מומלץ לצפיה בQuickTime