אוהודו

כמה פעמים יצא לכם להיות במסגד ברמאדן?
מה קורה בארוחה המפסקת היומית?

למסגדים אפילו בהודו אסורה הכניסה לזרים בזמן התפילה, המסגדים המתירנים מרשים לזרים לעמוד בשער הכניסה ולצפות מהצד במתפללים.

ההינדים שלומדים איתי מפחדים להסתובב בסביבת המוסלמים, או שהם פשוט מעדיפים לא ראות אותם, הם פוחדים מהתגובה שלהם.
לי יש יתרון המוסלמים בטוחים שאני אחד מהם, ברכת 'סלאם עליכום' תמיד עוזרת וכאשר הם שואלים באורדי אני אומר שאני לא יודע אורדי.
כך מצאתי את עצמי יושב מספר פעמים עם המתפללים טועם מהמאכלים שלהם לארוחת שבירת הצום ונוכח בתפילת יום שישי באמצע הרמאדן.
בתחילה לא חשבתי שירשו לי לצלם, ניסיתי ולא היו בעיות.
פעם אחת הוצאתי מהמסגד לאחר ששמעו שאני מישראל ותרצו את זה בכך שהמכנס שלי לא נוגע ברצפה, אלא קצת גבוה מזה אך מיד קניתי מכנס ארוך יותר וחזרתי פנימה.

יש משהו מרשים בצפיה בתרבות שונה ובמסורות שלה,
צפיה שכזו נותנת גם פרספקטיבה לגבי הדת והמסורות שלך, לדוגמא מנהג האכילה לשבירת הצום היומי, אצלם וצום יום כיפור בבית משפחתי.

האתר שקיבלנו לעבודה הסופית ממוקם בקצה הדרומי של העיר העתיקה ובחיבור עם העיר החדשה.
אזור חייץ בין האוכלוסיה המוסלמית (שמתגוררת בעיר העתיקה) ובין האוכלוסיה ההינדית, בין צפיפות המבנים בעיר העתיקה ובין המבנים המרווחים בחדשה, בין רחובות שוקקי חיים ובין כאלו שקטים מאד וכל זה על גדות הנהר שאף מבנה אינו מתייחס אליו. בקיצור אתר מעניין ומגוון.

כחלק מלמידת האתר הסתובבתי בשבועות האחרונים מידי יום ביומו, החל משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות בלילה. בשיטוטים שלי יצרתי קשר עם כמה דמויות מעניינות שאיני בטוח שהיתי יכול לפגוש בדרך אחרת.

את המסע היומי אני מתחיל בגשר המחבר בין קצוות העיר, בין הצד הישן ובין הצד החדש יותר, עוברים את הגשר לאזור הישן ושם מתחיל הטיול באתר.
בבוקר מוקדם, מחוץ לשוק הפרחים יושב לו איש כבן ארבעים, הוא שוזר פרחים על חוט החל משש בבוקר ובמקביל מוכר אותם, בהמשך הוא רק ימכור את הפרחים, אישתו והתינוק יופיעו ובשעה אחת לערך, הוא יעזוב את המקום ויפנה את פינתו למוכר פירות. הוא ילך לנהוג בריקשה שלו, כדי להרוויח עוד כמה פרוטות. איש חייכן שברגע שמצלמים אותו קניתם את עולמו. [אני לא מבין את זה אבל ההודים פשוט רוצים שתצלם אותם כל הזמן כאילו שמרגע שצילמו אותם הם הופכים להיות בעלי ערך בעולם הזה ועד אז הם לא היו דבר].

בהמשך הדרך, ממוקם לו שוק הירקות הסיטונאי, מחוץ לו יושבות להן חבורות זקנות, הן יושבות שם שנים ומקומם שמור. אם הן מאחרות להגיע ואחר בטעות תפס מקומן, ברגע שהן תתקרבנה למקום מיד יפנה המקום ויתנצל, הן תשבנה כל היום או עד שתגמורנה למכור את כל הירקות שלהן, לכל אחת יש שני שקי יוטה פרוסים על הרצפה וזהו דוכן הירקות שלהן.

בדרך לכיוון העיר העתיקה יש מפעל גז, גז מתאן מעין שדה פתוח עם 15 פילים שמספקים למפעל חלק גדול מהפסולת שהופכת לגז (בקיצור צואת פילים) האמת שהפילים היו שם קודם, הם מופיעים במקדשים בעיר ומברכים את הקהל.
מאז היותי ילד הייתה לי חולשה לפילים (גם לדולפינים) אבל פילים הם החייה האהובה עלי, אני לא יודע למה אבל יש בחייה הענקית הזו משהו מיוחד, אולי אילו העניים החכמות, או אולי זו הקלילות שיש בחייה הענקית הזו. כאוהב פילים, יום יום ברכתי לשלום את הפילה שלרוב עומדת לה עם המאלף שלה מחוץ למתחם, המאלף שלה מוציא אותה לטיול (ממש כמו כלב) אבל נראה כאילו היא שם בכדי שאנשים יוכלו להצטלם איתה ולמאלף אולי יצא רווח מזה. כך שבשלושת הימים הראשונים ליטפתי אותה ובירכתי אותה בדרכי, בימים הבאים ברגע שהפילה הבחינה בי ואני בה, הנפתי את ידי לשלום וזו הושיטה את חדקה ללחיצת יד, הפכנו לחברים. מאז אנו לוחצים ידיים או יד וחדק אבל למי זה משנה, המאלף לא הבין בהתחלה עכשיו הוא צוחק ומבקש כסף כל פעם.

עכשיו עוד רגע ממש אני אעבור את שער ג'אמלפור ואכנס לעיר העתיקה פה ממש נמצא האתר שקיבלנו. בצד אחד מוכרים רק מאכלים צימחוניים וניצב לו מקדש ענק, ובצידו השני יש רחובות עם קצבים שאף מוכרים מתחת לשולחן (ממש מתחת לשולחן) בשר פרה. בשני הצדדים יושבים הודים שהדבר היחיד המפריד בינהם הוא הדת, אך עדיין יש תחושה שאתה עובר סוג של גבול, בין אלו השקטים (יחסית) והרגועים ובין אלו מלאי החיים,הטמפרמנטים שצועקים, כולם אוהבים לצחוק, בשני הצדדים מדובר באנשים קשיי יום שנראה, שיש להם הרבה יותר מהמשותף מכפי שהם יכולים לדמיין אך הדת קורעת בינהם. אלו אומרים שהאחרים וולגריים, ואלו אומרים שהם מטומטמים. אך בסופו של יום רבים מהם חיים חיי סלאמס או חיי מעמד נמוך והם קולגות לעבודה.

עוברים את השער ומגיעים למסעדה המוסלמית, בעל המקום מקדם את פניי בהנפת יד וחיוך ומיד הוא צועק לאופה שלו להכין לי 5 פיתות בטאבון שלהם, מיני פיתה עירקית או אש תנור כפי שאנו (הירושלמים) קוראים להן, הטעם נהדר, ממש מחזיר אותי אחורה לסופי השבוע בילדותי באור יהודה.ואז מגיע 'סבאח אל חייר' 'סבאח אל נור' 10 רופי לחיצת יד אולי איזו בדיחה על חשבוני, התקבצות כל ילדי הרחוב בכניסה למסעדת "פינתי" ועכשיו אני עובר לנקודה הבאה.

היעד הבא הוא לא ברור זה חלק מהעבודה, כל יום צופן בחובו משהו אחר, העיקר שיש איתי ארוחת בוקר או צהריים או ערב בשקית שתאכל תוך כדי הסתובבות בסמטאות הצרות והמגוונות של העיר העתיקה, יש רק רחוב אחד שאני לא אוהב להסתובב בו, רחוב הקצבים, את הריח מריחים למרחוק, ברחוב תלויים להם עזים או כבשים שאת עורם פשטו הקצבים אך, השאירו מספר שערות בזנבם גם את האברים המוצעים לא הורידו להם כך שממש מדובר בשיעור ביולוגיה, מול אחד הקצבים יש חדרון ללא דלת, בו יושבים להם כל היום חבורת גברים ומשחקים במשחק הדומה להוקי שולחן. את המשחק אני מכיר מהטיול שלי בצפון הודו, כך שהזמנתי את עצמי מספר פעמים לשחק עם אותם גברים (האמת שאני גרוע, אבל אני נהנה והם נהנים לצחוק עלי), שיחקתי איתם מספר פעמים, עד לאירוע לא נעים אחד בו נשאלתי למקום מגורי כשעניתי שאני מישראל פוצץ המשחק, אני נזרקתי מכל המדרגות (באופן מילולי), האמת שזה היה אירוע לא נעים אבל עברנו אותו.
היו עוד מספר תקריות לא נעימות עם האוכלוסיה המוסלמית שבדרך כלל אני מעין בן בית אצלם. לא סתם בין בית, הם באמת מזמינים אותי להכנס לביתם הצנוע ולכוס תה, אנשי כבוד תן להם כבוד, הערכה וחיבה והם יתנו לך הכל עד חצי המלכות.
צריך לזכור שאת האתר קיבלנו בחודש האחרון, חודש הרמאדן. היום הראשון שלי שם היה גם יומו הראשון של הרמאדן, מדובר ביום חמסין, ללא מחשבה קנינו (אחד השוויצרים ואנוכי) בקבוק מים ושתינו לרוויה אני אחזתי בבקבוק, ואז התחילו צעקות איש זקן אחז בי, לא בכוח אבל היה ברור שעלינו ללכת עם הקהל הזועק, זה צעק עלי שרמדאן רמאדן רמאדן (גם הם חשבו שאני אחד מהם, יש לי פרצוף שמזכה אותי בשייכות למגוון רב של אוכלוסיות שונות), אני ללא היסוס אמרתי שהמים של השוויצרי ובכדי שלא יהיו טעיות הצבעתי עליו. הוא נעשה חיוור , הוא אמר לי שהוא לא הבין מה קרה אבל הוא פחד, ברגע שהקהל הבין שהמים של הבחור הלבן, הם עזבו אותנו ויכולנו להמשיך לדרכנו.
המקרה הנוסף היה בבוקר אחד לאחר שקניתי באותה המסעדה פיתות, שוב ללא מחשבה אכלתי מאחת הפיתות ואז הרגשתי שמשהו נזרק אלי, הסתובבתי וראיתי איש זקן, מוסלמי בעל זקן צבוע בכתום, המשכתי לדרכי ועוד משהו נזרק עלי, חשבתי שאני רק מדיין אבל אז נזרקו עלי עוד דברים, הזקן היה במרחק נגיעה ממני אני הסתובבתי והוא צעק עלי לקח את השקית שלי וזרק אותה לא לפני שחטפתי מכה בידי, ואז נאמר לי מוסלם רמאדן, אני ישר עניתי נוצרי (מי יודע מה היה עושה אם הייתי אומר שאני יהודי) הוא הניף יד באויר לשלילה והלך, יצאתי בזול.

אבל חוץ מזה לא היו אירועים נוספים, למעשה מצאתי את עצמי שוהה זמן רב עם אוכלוסיה זו. מחוץ לחומה בצד אותו השער לעיר העתיקה ישנם פחונים. בפחונים אלו מתגוררים להם מוסלמים עושי עפיפונים, כל היום הם בונים עפיפונים גדולים וקטנים בשלל צבעים, מוכרים בזול לחנויות, ולעסקנים שימכרו אותם ברווח רב בסוף נובמבר בפסטיבל העפיפונים הלאומי בעיר. נשות הפחונים עובדות כמובן יותר קשה מהבעלים (ככה זה בשכבות הסוציואקונומיות הנמוכות והעניות, הנשים עובדות קשה מאד, או כמו הביטוי "כמו חמורים" והגברים יש להם מרחב נשימה הם… עצלנים).
אז מלבד בניית עפיפונים וכל הקשור לזה הן מכינות צ'פטי בכמויות גדולות ומוכרות אותם עם עגבנייה, לאחר שבאחד הימים שיחקתי עם אחד הילדים באזור הפחונים הזה, ראיתי את הנשים מתקבצות ומתחילות לרדד את הבצק ולאפות את הצ'פטי, אחרי שחייכחתי לקחתי בעדינות את המערוך מאחת הנשים ואת משטח הרידוד שלה (צ'קלבלנה) ובמשך חצי שעה הכנתי צ'פטי, כל השכונה הגיעה לראות את ההוא שמכין עם הנשים את האוכל, היה מצחיק, יותר נכון להם היה מצחיק אני הייתי הבדיחה אבל נהנתי להכין את הצפאטי. רק אחרי שסיימתי הבנתי שכל זה הולך למכירה.

וזה עוד כלום לעומת מה שעשיתי בקנטינה בבית הספר, שם הופעתי והתחלתי להפתעת העובדים לעבוד איתם בוקר שלם, הם עדין בטוחים שאני חולה במוח.

בקיצור האתר שלנו עמוס חוויות, אלו רק על קצה המזלג דברים שבשגרה, אבל כל יום בעיר העתיקה מלא במגוון רחב של טעמים ריחות וצבעים, אז למה המקומיים שונאים את המקום הזה?
ושוב אני שואל למה באנגלית קוראים לזה העיר הישנה?

בשלושת השבועות האחרונים אני מתעורר ברבע לארבע בבוקר מתארגן והולך לשיעור יוגה.

האמת שלא ממש הייתי בקטע,שעורי היוגה בארץ איטיים מידי עבורי אבל החלטתי לזרום עם העניין כי איך אפשר להיות בהודו ולהרגיש חלק מהמקום ללא היוגה אז הלכתי לשיעור.

כמה הבהרות, יוגה זה בעצם מתיחות, כן מידי בוקר אני הולך לשיעור מתיחות במשך שעה, כזה שיעור כמו הרבע שעה הראשונה בשיעור התעמלות בתיכון. ההבדל היחיד הוא הדרך בו נושמים, הנשימה היא מקור התזונה של הנפש (לפי המורה) ולכן היא כל כך חשובה.

אני משתדל להגיע לפני השיעור (אם זה היה תלוי רק בי הייתי שם שעתיים לפני הזמן אבל אני הולך עם השוויצרים שאת השעון השוויצרי השאירו בבית), במידה והקדמתי אז אפשר לנוח על המזרן לשמוע את ציוץ הציפורים והטווסים שזה עתה נעוררו ולנקות את הראש.
יושבים יישיבה הודית כמו מזרחית עם רגל אחת על השניה והמתקשים יכולים לשבת ישיבה מזרחית (למה קוראים לזה ישיבה מזרחית? כי זה מהמזרח? או כי כך מזרחיים יושבים) [אנחנו צריכים להיות גאים שבארץ ישיבה שכזו לא זרה לנו, למעשה כל נושא המתיחות לא זר לנו, לעומתנו האירופאיים מתקשים לשבת כך, שלא לדבר על כך שהם בקושי מסוגלים. ולעניינו

מניחים את הידים על הברכיים כאשר הבוהן סוגרת על האצבע (בקיצור עושים שס ביד) ומתחילה תפילת בוקר, נגינה נעימה הם מתפללים לאלים ומודים להם.
לאחר עשר דקות מתחילים התרגילים, ראשית נשימתיים ואז מתיחות עם נשימות מבוקרות.
התרגיל הראשון הוא למלא את חלל הבטן באויר ולהגיד אום עד שהאויר נגמר.

המורה שלנו הוא מעל גיל שישים, איש נעים הליכות חייכן לבוש לבן בעל עיניים ופנים מאירים , הכיתה היא כיתה של בני 40 ומעלה, אין מה לעשות רק אנשים בגילאים הללו קמים בשעות המוקדמות, אחד מהם הפתיע אותי במיוחד כאשר הופיע בשיעור הראשון עם מעין פינג'ן עם מכסה בבוקר.
השיעור הראשון היה אירוע מכונן מבחינתי (הרי המשכתי ללכת אבל היה הרבה יותר מזה) המורה כל הזמן חוזר ואומר Relax
Relax
ואז פולט גראפס,
הוא עושה גראפס, או כמו שהם אומרים משחרר אויר.
ושאר הקהל משחרר מתי שמתחשק להם.
אני כמעט שהתפוצצתי מצחוק, המורה שם לב שאני זז בסוג של איפוק ואמר לי שוב הרגע הרגע!
ואז שמעתי קול מתכתי, הפינג'ן, פתחתי את עיניי ואולי הייתי מעדיף לסגור אותם, הזקן החל לירוק לתוך הכלי ואחר כך גראפס, החיוך מילא את פני והמורה שוב הרגע הרגע.
אני לפחות שמח שהם משחררים אויר מהפה ולא ממקומות אחרים.

בקיצור ביוגה שומעים את נגינות הנשימה להם מתלוות מנגינות נוספות.

כל היום אחרי היוגה מקבל גוון נוסף ההרגשה הכללית נעימה אך לפעמים עייפה בטירוף.

האמריקאים הגיעו, עם הגעתם היה מתח באויר.
הורי התלמידים לא הסכימו כי אמריקאים (שאולי חולים בשפעת החזירים) ילמדו לצד ילדיהם, גם הסטודנטים פחדו להיות בכפיפה אחת עם האמרקאים.
בתחילה הוחלט לבדוק את כל האמריקאים, ואז הוחלט לבדוק את כל תלמידי החו"ל, אחר כך את כל בית הספר ואחרי שלושה שבועות התברר שאין צורך כבר בצוות הרפואי כי כולם בריאים אז ויתרו על הבדיקה.

ההודים לא ממש נתנו הזדמנות לאמריקאים, מהיום הראשון האמריקאים הראו שהם רק רוצים לסיים את העבודה, ואילו ההודים רוצים לחשוב, לדון ואם יספיקו אז אולי גם יעשו משהו, ובין מחשבה ודיון צריך לנוח (המאמץ קשה עליהם), האמריקאים כמו שאר תלמידי החו"ל לקחו את המושכות אך שעכשיו הפך הדבר לקיצוני.
ההודים שחומי העור מעירים ומפקחים מהצד, מידי פעם מרימים את הקול על האמריקאים (וגם שאר תלמידי החו"ל) ומבקרים את העבודתם, בעוד שאלו משחקים מונופול ברשת האינטרנט כל היום.
אז מי אמר ששחומי העור לא נוקמים.

בהסתכלות מהצד שלי ושל שני השוויצרים על שתי הקבוצות אנחנו מוצאים דימיון רב בינהן, הקבוצתיות ויחסי הכוחות בתוך הקבוצות זהים לגמרי, גם הדרך שלהם לחגוג זהה שלא לדבר על נושאי השיחה שזהים אלו מתלוננים על אלו כל היום.

רק דבר אחד שונה דרך העבודה, פער רציני בגישתם לעבודה ובחריצות.

ביומי הראשון באמדבאד עברתי עם הריקשה דרך רחוב הוליווד,
הדבר היחיד שאפשר היה להבחין בו זה כמויות אדירות של גבס ותבניות ליציקת ענק, אחרי כל הלבן הזה היו גם צריפונים אותם די התקשתי לראות.
כאחד שאוהב מאוד לצקת גבס, לעבוד עם החומר ולהרגיש אותו די התלהבתי מהמקום, תחשבו על פסל גבס בגדלים שונים אלו שניתן להחזיק על כף יד אחת וכאלו הנישאים לגבהים 4-3מטרים.  כל הפסלים הגדולים חלולים מבפנים, תכנית הבנייה שלהם היא כזו שלוקחים גבס אלבסטר (גבס צרפתי בעל טקסטורה חלקה במיוחד אמור לתת תחושה של שיש חלק) הגבס נמצא בשלב ביניים בין מוצק לנוזל ועם הידיים לוחצים את הגבס לתבנית (לוקחים קובבה ליד ולוחצים) אחר כך לוקחים שערות עשבים ודוחסים אותם על הגבס (הם משמשים כזיון לגבס כמו ברזל בבטון) עוד שכבה של גבס ולפעמים מוסיפים תומכות מעץ או מתכת.
השלב הבא הוא חיבור התבניות וחלקים שונים כמו ידיים שלא יכלו להיות בתבנית הגדולה בגלל בעית הלחיצה.
עכשיו מתקנים את כל הבועות שנוצרו בגבס משייפים וצובעים בצבע בסיס, השלב הסופי יהיה צביעה מיוחדת של האל גניש (גוף אדם עם פני פיל).
התהליך כולו אורך בין חודש וחצי לחודשיים, במשך חצי שנה עובדים דיירי רחוב הוליווד לספק מספיק פסלי גניש לצרכים באמדבאד.
תארו לכם ללכת ברחוב שלם שבצידי הרחוב ניצבים להם מאות פסלים שונים וצבעוניים של אל אחד אך כל פסל נראה שונה במקצת או צבוע בצבע ואופן אחר.

הם בונים את הפסלים מידי שנה בשנה, לפסטיבל בין תשעה ימים, שבסיומו נזרקים העבודות שהכנתם ארכה חצי שנה, לנהר. במהלך פסטיבל Ganesh Chathurthi כל קהילה או משפחה קונה פסל של האל גניש, בתחילת הפסטיבל מביאים את הפסל בליווי שירה, תופים, סרטים אדומים וזריקת פגמנט ורוד לאוויר.
את הפסלים הם מציבים במקום החשוב ביותר לאותה קבוצה, רוח האל שבאותם ימים מסתובבת סביב קיברו אמורה להכנס לתוך הפסל ועל כן אסור להזיז את הפסל במשך התקופה הזו.
הם שרים, מתפללים ומאכילים מידי יום את הפסל, בתום תשעת הימים לאחר תפילה הם מזיזים את הפסל כמעה, מבקשים ממנו בקשה ומאפשרים לרוח האל לעזוב את הפסל, בליווי תופים, פגמנטים בשלל צבעים כאשר הורוד שולט, ריקודים ושירה מובילים את הפסל לנהר שם מטביעים אותו.

כמובן שאישה סידרה לנו משפחה ללכת אליה (משפחת החבר שלה אבל אסור שההורים ידעו עליו), הלכנו לתפילה הביתית האחרונה (4 ימים לפני סוף הפסטיבל, פסלי הקהילה נשארים עוד 4 ימים) הטקס היה מעניין, עלינו לבית בקומה השמינית בבניין מגורים למעמד הבינוני גבוה (ביננו שיכונים כמו אקירוב משוכפלים 6 מגדלים כאלו) אך מעניינים.
נכנסו לבית המשפחה ומול הדלת ניצב לו האל סביבו כלים צבועים בזהב, על הקיר מוקרנים אורות כמו בדיסקוטק, ואם המשפחה מסדרת צלוחיות אוכל סביב האל, שירה משותפת, בקשות מהאל, השתחות עד לרצפה.
לקראת סוף הטקס אמרו לנו לפתוח היד לתוכה יצקו כמות נכבדת של משהו צהוב אותו היינו צריכים לאכול, בלעתי בשקט, אני חושב שהם חשבו שאהבתי את זה אז קיבלתי מנה כפולה (לא נעים לסרב להם) אחר כך קיבלתי מנה של אורז בחלב לכף היד , צריך לאכול מיד, אחרת החלב ניגר. מיהרתי לבלוע, אך הפעם למוד נסיון השפלתי מבטי בכדי שלא אקבל מנה נוספת גם מזה.

ראש המשפחה הזיז את הפסל הנשים לחשו לו ואז ציירו בעזרת יוגורט עקבות רגלי תינוק היוצא מהבית.

את הפסל לקחנו לגדת הנהר שם ההמולה רק החלה. בתופים ובמחולות ריקודי טראס (אם זו לא הייתה מדינה ללא אלכוהול הייתי בטוח שכולם שיכורים כנראה שהיו שיכורים מאושר), כל המנגנון של השלכת הפסל לנהר הוא מאורגן להפליא, יש אנשים שזה תפקידם, סירות שמטביעות את הפסלים הגדולים היה מעניין מהנה בטירוף.

אחרי ארבעה ימים לקחתי איתי 4 בחורות זרות למקום, לראות איך מטביעים את הפסלים הגדולים יותר הכל התחיל בהנאה גדולה רקדנו עם החוגגים הצבעוניות הייתה מטריפה אבקת צבע נזרקה ללא הבחנה לכל עבר, המולה אדירה מוסיקה וצעקות מוראל. אנו הפכנו לדבר העיקרי במאורע הפסלים לא עניינו יותר אנו היינו הצעצוע החדש.
לאחר שראינו מספר השלכות לנהר וזכינו בשייט בסירה בנהר רצינו לחזור, אך ההמון הקיף אותנו ולא נתן מרחב, חטפנו כאפות שקיות צבע שלמות נופצו עלינו, הצעירים השתלטו עלינו, בינינו זה היה קצת מפחיד הרגשה קלאוסטרופובית של חוסר אויר, והאויר היחיד שאפשר לנשום הוא פיגמנט צבע אך בעזרת זקני השבט חולצנו לא לפני שהיינו צריכים לעמוד ולתת לכולם לצלם ולהצטלם איתנו.

בבוקר המחורת על גשרי העיר הוצבו מנופים שההטביעו את הפסלים הגדולים ביותר בנהר , רקדנו עם ההמון על הנהר השוטרים אפילו אמרו שיתנו לנו דו"ח אם לא נזוז, צלמי עיתונות צילמו אותנו חוגגים עם ההמון.
היה נפלא ומרתק
המבקרים עתה ברחוב הוליווד לא יאמינו שעד לפני 9 ימים מאות פסלים מצאו להם בית בצידי הרחוב ולפני 9 ימים משאיות ומכוניות מלוות בתופים ובצבעים הציפו את הרחוב ויצרו פקקים אדירים בתוכו, וכרגע הרחוב ריק רק דיירי הרחוב ואנשי הסלאמס סביב נמצאים בו ועושה הרושם כי הרחוב גדול על משתמשיו אבל אל דאגה עוד חצי שנה הוא יחזור למה שהיה, רחוב שוקק חיים מלא בפסלים, השאלה היא מה אפשר לעשות ברחוב בנתיים וכיצד ניתן להיות אותו.

את הדס פגשתי לראשונה בכיתה ו' 'כשעברתי לבית הספר "גבעת גונן ברוח…"
אני חושב שאפילו ישבתי לידה, או לפחות באותה קבוצת לימוד בכיתה של יהודית בלעיש המחנכת.
את שמה הזכרתי בפוסטים בעבר כ"מדריכה שלי להודו" היא מייעצת לי מה לעשות והיכן לטייל בהודו,
האמת, שהיא גם הייתה המדריכה שלי בת"א בפעם הראשונה שהתגוררתי שם.
אחת המדריכות שלי כשהגעתי לבית הספר , תלמיד חדש והיא ותיקה. ובטוח שבעוד דברים נוספים היא הייתה המדריכה שלי.
היא גם הייתה זו שנטשה את השומר הצעיר בכיתה ח' והצטרפה לצופים , אני עשיתי זאת אחריה ואחרי שיחה ארוכה עם חברות ה"עבר" (כך זה היה באותו הזמן) יעל וסיון.
אני זוכר את הדס כותבת על שולחנות בית הספר את מילות השירים של מדונה ושרה אותם בהפסקות ובכל הזדמנות.
אתמול בבוקר כשראיתי (כאן בהודו) את התמונות של ציפורה ומדונה יוצאות ממסעדת "סטפן בראון" מאד קיוותי שהדס שעובדת שם שירתה את מושא הערצתה.
לשמחתי ולשמחתה היא אכן עשתה זאת, וכמו תמיד היא יודעת לדבר יפה מאוד, ספרה על הארוע לתקשורת, אז הדס אני חושב שבראיון הבא את צריכה לפתוח פינה משלך באחת התוכניות, בינתיים כולכם מוזמנים לראות ולשמוע את המדריכה שלי:

הדס המדריכה שלי המלצרית של מדונה

הראיון אצל רפי רשף

ערוץ E

ובגלי צה"ל ראיון עם ניב רסקין

הקישורים באדיבות סהר רחמים