אוהודו

האתר שקיבלנו לעבודה הסופית ממוקם בקצה הדרומי של העיר העתיקה ובחיבור עם העיר החדשה.
אזור חייץ בין האוכלוסיה המוסלמית (שמתגוררת בעיר העתיקה) ובין האוכלוסיה ההינדית, בין צפיפות המבנים בעיר העתיקה ובין המבנים המרווחים בחדשה, בין רחובות שוקקי חיים ובין כאלו שקטים מאד וכל זה על גדות הנהר שאף מבנה אינו מתייחס אליו. בקיצור אתר מעניין ומגוון.

כחלק מלמידת האתר הסתובבתי בשבועות האחרונים מידי יום ביומו, החל משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות בלילה. בשיטוטים שלי יצרתי קשר עם כמה דמויות מעניינות שאיני בטוח שהיתי יכול לפגוש בדרך אחרת.

את המסע היומי אני מתחיל בגשר המחבר בין קצוות העיר, בין הצד הישן ובין הצד החדש יותר, עוברים את הגשר לאזור הישן ושם מתחיל הטיול באתר.
בבוקר מוקדם, מחוץ לשוק הפרחים יושב לו איש כבן ארבעים, הוא שוזר פרחים על חוט החל משש בבוקר ובמקביל מוכר אותם, בהמשך הוא רק ימכור את הפרחים, אישתו והתינוק יופיעו ובשעה אחת לערך, הוא יעזוב את המקום ויפנה את פינתו למוכר פירות. הוא ילך לנהוג בריקשה שלו, כדי להרוויח עוד כמה פרוטות. איש חייכן שברגע שמצלמים אותו קניתם את עולמו. [אני לא מבין את זה אבל ההודים פשוט רוצים שתצלם אותם כל הזמן כאילו שמרגע שצילמו אותם הם הופכים להיות בעלי ערך בעולם הזה ועד אז הם לא היו דבר].

בהמשך הדרך, ממוקם לו שוק הירקות הסיטונאי, מחוץ לו יושבות להן חבורות זקנות, הן יושבות שם שנים ומקומם שמור. אם הן מאחרות להגיע ואחר בטעות תפס מקומן, ברגע שהן תתקרבנה למקום מיד יפנה המקום ויתנצל, הן תשבנה כל היום או עד שתגמורנה למכור את כל הירקות שלהן, לכל אחת יש שני שקי יוטה פרוסים על הרצפה וזהו דוכן הירקות שלהן.

בדרך לכיוון העיר העתיקה יש מפעל גז, גז מתאן מעין שדה פתוח עם 15 פילים שמספקים למפעל חלק גדול מהפסולת שהופכת לגז (בקיצור צואת פילים) האמת שהפילים היו שם קודם, הם מופיעים במקדשים בעיר ומברכים את הקהל.
מאז היותי ילד הייתה לי חולשה לפילים (גם לדולפינים) אבל פילים הם החייה האהובה עלי, אני לא יודע למה אבל יש בחייה הענקית הזו משהו מיוחד, אולי אילו העניים החכמות, או אולי זו הקלילות שיש בחייה הענקית הזו. כאוהב פילים, יום יום ברכתי לשלום את הפילה שלרוב עומדת לה עם המאלף שלה מחוץ למתחם, המאלף שלה מוציא אותה לטיול (ממש כמו כלב) אבל נראה כאילו היא שם בכדי שאנשים יוכלו להצטלם איתה ולמאלף אולי יצא רווח מזה. כך שבשלושת הימים הראשונים ליטפתי אותה ובירכתי אותה בדרכי, בימים הבאים ברגע שהפילה הבחינה בי ואני בה, הנפתי את ידי לשלום וזו הושיטה את חדקה ללחיצת יד, הפכנו לחברים. מאז אנו לוחצים ידיים או יד וחדק אבל למי זה משנה, המאלף לא הבין בהתחלה עכשיו הוא צוחק ומבקש כסף כל פעם.

עכשיו עוד רגע ממש אני אעבור את שער ג'אמלפור ואכנס לעיר העתיקה פה ממש נמצא האתר שקיבלנו. בצד אחד מוכרים רק מאכלים צימחוניים וניצב לו מקדש ענק, ובצידו השני יש רחובות עם קצבים שאף מוכרים מתחת לשולחן (ממש מתחת לשולחן) בשר פרה. בשני הצדדים יושבים הודים שהדבר היחיד המפריד בינהם הוא הדת, אך עדיין יש תחושה שאתה עובר סוג של גבול, בין אלו השקטים (יחסית) והרגועים ובין אלו מלאי החיים,הטמפרמנטים שצועקים, כולם אוהבים לצחוק, בשני הצדדים מדובר באנשים קשיי יום שנראה, שיש להם הרבה יותר מהמשותף מכפי שהם יכולים לדמיין אך הדת קורעת בינהם. אלו אומרים שהאחרים וולגריים, ואלו אומרים שהם מטומטמים. אך בסופו של יום רבים מהם חיים חיי סלאמס או חיי מעמד נמוך והם קולגות לעבודה.

עוברים את השער ומגיעים למסעדה המוסלמית, בעל המקום מקדם את פניי בהנפת יד וחיוך ומיד הוא צועק לאופה שלו להכין לי 5 פיתות בטאבון שלהם, מיני פיתה עירקית או אש תנור כפי שאנו (הירושלמים) קוראים להן, הטעם נהדר, ממש מחזיר אותי אחורה לסופי השבוע בילדותי באור יהודה.ואז מגיע 'סבאח אל חייר' 'סבאח אל נור' 10 רופי לחיצת יד אולי איזו בדיחה על חשבוני, התקבצות כל ילדי הרחוב בכניסה למסעדת "פינתי" ועכשיו אני עובר לנקודה הבאה.

היעד הבא הוא לא ברור זה חלק מהעבודה, כל יום צופן בחובו משהו אחר, העיקר שיש איתי ארוחת בוקר או צהריים או ערב בשקית שתאכל תוך כדי הסתובבות בסמטאות הצרות והמגוונות של העיר העתיקה, יש רק רחוב אחד שאני לא אוהב להסתובב בו, רחוב הקצבים, את הריח מריחים למרחוק, ברחוב תלויים להם עזים או כבשים שאת עורם פשטו הקצבים אך, השאירו מספר שערות בזנבם גם את האברים המוצעים לא הורידו להם כך שממש מדובר בשיעור ביולוגיה, מול אחד הקצבים יש חדרון ללא דלת, בו יושבים להם כל היום חבורת גברים ומשחקים במשחק הדומה להוקי שולחן. את המשחק אני מכיר מהטיול שלי בצפון הודו, כך שהזמנתי את עצמי מספר פעמים לשחק עם אותם גברים (האמת שאני גרוע, אבל אני נהנה והם נהנים לצחוק עלי), שיחקתי איתם מספר פעמים, עד לאירוע לא נעים אחד בו נשאלתי למקום מגורי כשעניתי שאני מישראל פוצץ המשחק, אני נזרקתי מכל המדרגות (באופן מילולי), האמת שזה היה אירוע לא נעים אבל עברנו אותו.
היו עוד מספר תקריות לא נעימות עם האוכלוסיה המוסלמית שבדרך כלל אני מעין בן בית אצלם. לא סתם בין בית, הם באמת מזמינים אותי להכנס לביתם הצנוע ולכוס תה, אנשי כבוד תן להם כבוד, הערכה וחיבה והם יתנו לך הכל עד חצי המלכות.
צריך לזכור שאת האתר קיבלנו בחודש האחרון, חודש הרמאדן. היום הראשון שלי שם היה גם יומו הראשון של הרמאדן, מדובר ביום חמסין, ללא מחשבה קנינו (אחד השוויצרים ואנוכי) בקבוק מים ושתינו לרוויה אני אחזתי בבקבוק, ואז התחילו צעקות איש זקן אחז בי, לא בכוח אבל היה ברור שעלינו ללכת עם הקהל הזועק, זה צעק עלי שרמדאן רמאדן רמאדן (גם הם חשבו שאני אחד מהם, יש לי פרצוף שמזכה אותי בשייכות למגוון רב של אוכלוסיות שונות), אני ללא היסוס אמרתי שהמים של השוויצרי ובכדי שלא יהיו טעיות הצבעתי עליו. הוא נעשה חיוור , הוא אמר לי שהוא לא הבין מה קרה אבל הוא פחד, ברגע שהקהל הבין שהמים של הבחור הלבן, הם עזבו אותנו ויכולנו להמשיך לדרכנו.
המקרה הנוסף היה בבוקר אחד לאחר שקניתי באותה המסעדה פיתות, שוב ללא מחשבה אכלתי מאחת הפיתות ואז הרגשתי שמשהו נזרק אלי, הסתובבתי וראיתי איש זקן, מוסלמי בעל זקן צבוע בכתום, המשכתי לדרכי ועוד משהו נזרק עלי, חשבתי שאני רק מדיין אבל אז נזרקו עלי עוד דברים, הזקן היה במרחק נגיעה ממני אני הסתובבתי והוא צעק עלי לקח את השקית שלי וזרק אותה לא לפני שחטפתי מכה בידי, ואז נאמר לי מוסלם רמאדן, אני ישר עניתי נוצרי (מי יודע מה היה עושה אם הייתי אומר שאני יהודי) הוא הניף יד באויר לשלילה והלך, יצאתי בזול.

אבל חוץ מזה לא היו אירועים נוספים, למעשה מצאתי את עצמי שוהה זמן רב עם אוכלוסיה זו. מחוץ לחומה בצד אותו השער לעיר העתיקה ישנם פחונים. בפחונים אלו מתגוררים להם מוסלמים עושי עפיפונים, כל היום הם בונים עפיפונים גדולים וקטנים בשלל צבעים, מוכרים בזול לחנויות, ולעסקנים שימכרו אותם ברווח רב בסוף נובמבר בפסטיבל העפיפונים הלאומי בעיר. נשות הפחונים עובדות כמובן יותר קשה מהבעלים (ככה זה בשכבות הסוציואקונומיות הנמוכות והעניות, הנשים עובדות קשה מאד, או כמו הביטוי "כמו חמורים" והגברים יש להם מרחב נשימה הם… עצלנים).
אז מלבד בניית עפיפונים וכל הקשור לזה הן מכינות צ'פטי בכמויות גדולות ומוכרות אותם עם עגבנייה, לאחר שבאחד הימים שיחקתי עם אחד הילדים באזור הפחונים הזה, ראיתי את הנשים מתקבצות ומתחילות לרדד את הבצק ולאפות את הצ'פטי, אחרי שחייכחתי לקחתי בעדינות את המערוך מאחת הנשים ואת משטח הרידוד שלה (צ'קלבלנה) ובמשך חצי שעה הכנתי צ'פטי, כל השכונה הגיעה לראות את ההוא שמכין עם הנשים את האוכל, היה מצחיק, יותר נכון להם היה מצחיק אני הייתי הבדיחה אבל נהנתי להכין את הצפאטי. רק אחרי שסיימתי הבנתי שכל זה הולך למכירה.

וזה עוד כלום לעומת מה שעשיתי בקנטינה בבית הספר, שם הופעתי והתחלתי להפתעת העובדים לעבוד איתם בוקר שלם, הם עדין בטוחים שאני חולה במוח.

בקיצור האתר שלנו עמוס חוויות, אלו רק על קצה המזלג דברים שבשגרה, אבל כל יום בעיר העתיקה מלא במגוון רחב של טעמים ריחות וצבעים, אז למה המקומיים שונאים את המקום הזה?
ושוב אני שואל למה באנגלית קוראים לזה העיר הישנה?