אוהודו

האמריקאים הגיעו, עם הגעתם היה מתח באויר.
הורי התלמידים לא הסכימו כי אמריקאים (שאולי חולים בשפעת החזירים) ילמדו לצד ילדיהם, גם הסטודנטים פחדו להיות בכפיפה אחת עם האמרקאים.
בתחילה הוחלט לבדוק את כל האמריקאים, ואז הוחלט לבדוק את כל תלמידי החו"ל, אחר כך את כל בית הספר ואחרי שלושה שבועות התברר שאין צורך כבר בצוות הרפואי כי כולם בריאים אז ויתרו על הבדיקה.

ההודים לא ממש נתנו הזדמנות לאמריקאים, מהיום הראשון האמריקאים הראו שהם רק רוצים לסיים את העבודה, ואילו ההודים רוצים לחשוב, לדון ואם יספיקו אז אולי גם יעשו משהו, ובין מחשבה ודיון צריך לנוח (המאמץ קשה עליהם), האמריקאים כמו שאר תלמידי החו"ל לקחו את המושכות אך שעכשיו הפך הדבר לקיצוני.
ההודים שחומי העור מעירים ומפקחים מהצד, מידי פעם מרימים את הקול על האמריקאים (וגם שאר תלמידי החו"ל) ומבקרים את העבודתם, בעוד שאלו משחקים מונופול ברשת האינטרנט כל היום.
אז מי אמר ששחומי העור לא נוקמים.

בהסתכלות מהצד שלי ושל שני השוויצרים על שתי הקבוצות אנחנו מוצאים דימיון רב בינהן, הקבוצתיות ויחסי הכוחות בתוך הקבוצות זהים לגמרי, גם הדרך שלהם לחגוג זהה שלא לדבר על נושאי השיחה שזהים אלו מתלוננים על אלו כל היום.

רק דבר אחד שונה דרך העבודה, פער רציני בגישתם לעבודה ובחריצות.