אוהודו

שוב אני בסדר גמור

רקע קצר: (למי שאין כח לכל הרקע הזה שירד למטה ישר לסיפור יש הרבה רקע פה)
לפני כמעט חודשיים הרגשתי כאב בבית השחי, מה שהתחיל כבליטה קטנה כמו עקיצה גדל וגדל לגודל של כדור פינג פונג כמעט, הכאב החמיר ולא יכולתי ממש לסגור את היד לכן, ואולי כאן הייתה הטעות, כאשר חבר הלך לרופא אני הצטרפתי אליו. הרופא אמר שמדובר בשום דבר זיהום קל שיתפוצץ ואולי יתפתח שוב, ושוב יתפוץ וזהו, שם לי פלסטר והמליץ לחזור עוד שבוע לא לפני שנפרדתי מ 400 רופי.
אני בטפשותי שהרופא שלי – ד"ר ארקדי צ'יפובסקי צייד אותי בחשבון הסקייפ שלו, וכבר ביצעתי איתו ביקורי רופא דרך הסקייפ, לא פניתי אליו מיד בענין ואחרי הפגישה עם הרופא ההודי חשבתי שמדובר בשטות גמורה ומיותר להטריחו.

אני אסביר לגבי הביקור הוירטואלי הזה, רופא המשפחה שלי, ד"ר צ'יפובסקי, הוא רופא יוצא דופן. הרומן שלו עם משפחתי החל כשטיפל בסבי במסירות. מדובר ברופא מסור שמקדים את זמנו כל פעם מחדש. במרפאתו מוצבות מצלמות וידאו כך שכשיש מקרה מיוחד הוא יכול לראות זאת ולתת ישר מענה, כשנוסעים לחו"ל מקבלים ערכה מיוחדת, והחידוש האחרון הוא ביקור וירטואלי כזה דרך הסקייפ לא משנה איפה אתה נמצא אפשר להפגש עם הרופא המוכר והמוערך שלך לקבל חוות דעת ובעזרת המצלמה הכל פתוח ןאפשרי. העולם הרפואי עדיין לא פתוח לזה אבל אני בטוח שהד"ר שלי כבר חושב על הדבר הבא.

ונחזור לסיפור

אז אחרי שלוש פגישות עם אותו רופא הודי הבנתי שאין לי דבר, שמדובר רק בזיהום קל אך מכאיב מאוד שחוזר עד שכל הזיהום יתנקז החוצה, ושעד אז אאלץ לסבול.

לפני יום כיפור, הרגשתי כי בזרוע ממול אותו זיהום מתחיל לי אחד נוסף, אותו כאב עם בלוטה קטנה. אחרי יום הכיפורים יצאו לי שתי בליטות בפנים. אבל כשאני מדבר על בליטות אני מדבר על האמא של כל הבליטות (טוב אני מפריז ביותר מידי תיאורים. תיכף יגיעו הדברים המצחיקים)
לאחר שגם ביד צמחו להם עוד כמה טפילים, מצאתי את עצמי עובד ביום שבת בלילה בכיתה ובקושי מצליח להשתמש במחשב. כל תזוזה של יד ימין הכאיבה לי בטירוף. ישבתי על הכיסא והתחלתי להזיע,
ניסיתי להזיז את היד אבל כבר לא יכולתי והחלטתי לצאת לבית החולים כי הסיפור נעשה חמור. כשהגעתי לבית החולים אמרו לי מיד שמדובר באבפסיס, שהזיהום חדר לדם ושצריך לנתח כמה שיותר מהר. אה וגם שהניתוח הוא בהרדמה מלאה.
מיד התקשרתי לרופא שלי. חזרתי לבית הספר וביצעתי איתו שיחת סקייפ שם הוא בדק אותי והמליץ על ביצוע הניתוח. לא לפני שננזפתי שחיכיתי עד עכשיו ושאין מה לחשוש מבתי החולים בהודו , "ברוסיה כולם רוצים לעבור ניתוח בבית חולים הודי", כך הוא אמר.

אז חזרתי לבית החולים, הפעם מצוייד באישה ( החברה ההודית בעלת הקשרים) ויונס (הסטודנט השווצרי). ההורים שלי השוהים כעת בהודו היו מודעים לכל האירוע ותמכו בהכל, אני לא הרשתי להם לשנות את המסלול שלהם בגלל הניתוח.

‫[‬עכשיו מתחיל הסיפור]

לא בכל יום מגיע מערבי לבית החולים,
אבל לא משנה כמה מערבי תהיה לבית החולים לא נכנסים עם נעליים, ומדחום לא מכניסים לפה (זה לא היגייני ודי מגעיל כמו שהסביר הרופא) צריך לדחוף לבית השחי, ואם זה כואב והשני פנוי עדיין כדאי בזה שכואב, למה? ככה!

הצוות הרפואי ראה אותי ודי התלהב,
אט אט אני חושב, הגיעו כל אנשי הצוות שעבדו בטיפול נמרץ באותו לילה, צפו בי, חייכו שאלו כל אחד בתורו מאיפה אני? מה אני עושה פה? (האמת שגם אני כבר לא ידעתי מה אני עושה פה).
אחרי שאישה דיברה עם כולם וגרמה לכמה הודים לרוץ, היא חזרה ואמרה שהיא סידרה לי את ד"ר ואלו כמנתח שלי, ושהוא אחד הטובים ביותר בעיר (אין על אישה תאמינו לי).
לא רק זאת, היא גם סידרה לי חדר לאישפוז וקבעה לי את הניתוח למחורת בעשר בבוקר. למה לא קודם אם מדובר בניתוח דחוף? – כי לפני הרדמה מלאה צריך להיות בצום של 8 שעות לפחות, שמתוכם בחמש שעות האחרונות נאסר עלי אפילו לשתות.

מרגע זה הפכתי למטופל בבית החולים,
וככזה אסור לי ללכת בעצמי או להשתמש בידיים שלי. הושיבו אותי בכח על כיסא גלגלים (אני מדבר על כח וחוסר עדינות), ניסו לקחת ממני את הדברים שלי וניידו אותי לחדר שלי.
נכנסתי פנימה ולא האמנתי.

חדר בגודל מוכר לי – כזה בגודל של מכולה, עם מקלחת חמה, שירותים, טלוויזיה, ספה לישיבה, ארון ומיטה, ולא לשכוח – מזגן. ממש חמישה כוכבים, לפחות בשבילי, לאחר ארבעה חודשים בתנאים קצת שונים.
קיבלתי פיג'מת פסים כחולה, כזו של עיראקים, שאם סבא שלי היה רואה אותי לובש אותה,הוא היה רוצה אחת כזו לעצמו. כל כך עיראקית שהיה חסר רק איזה בדאלק במקום כי באבות יש בכל חור בהודו.

עוד לפני שחבריי עזבו את החדר קיבלתי מיץ אננס טרי, כזה  שהרגע הוכן, צונן, מתקתק, מרגיע, כזה שיכול להיות טיפול רפואי בפני עצמו. כך גם העירו אותי בחמש בבוקר בכדי שאשתה משקה אחרון לפני הניתוח.
וכך גם היה לאחר הניתוח – יום וחצי שכל שלוש שעות נכנס לחדר האח עם משקה אננס טרי וצונן.

עוד באותו הלילה הגיעו לחדרי שלושה אחים עם סכין גילוח אחד, אני יודע שאני שעיר אבל לא צריך להגזים, לא צריך שלושה בכדי לגלח את המקום. אחד גילח והאחרים פיקחו. היה אחד שהשמיע רחשים שדי הלחיצו אותי.
הגילוח במקום הכאיב מאוד אבל, לאחר שגילח את המקום החל המגלח לגלח לי את כל היד. למה? ככה!. יד ימין שלי הפכה לחלקה בין רגע, חוץ מפלומה קטנה ליד האצבעות. כשהראתי לו את הפלומה הוא אמר שזה אוקי. אני כבר למדתי בהודו אין סיבה להרבה דברים פשוט צריך לזרום עם זה, כך עשיתי.
כל שרציתי עכשיו היה לישון, אך בחדרי התמקמו שלושת המוסקטרים ולא נתנו לי מנוח, כל הזמן שאלו על חברים ועל קרובים. עכשיו אני יודע שבהודו פשוט לא נהוג להשאר לבד בבית חולים, לא נהוג ללכת לבד לרופא ובכלל לכל חולה צריך קרוב משפחה מלווה, לכן גם החדר מעוצב כך שלא תוכל לתפקד ואפילו לשתות מים ללא עזרת המשפחה, ואפילו ההליכה לשירותים מחוייבת עזרה וגם להשיג שלט לטלויזיה היה סיפור.

בעשר הודי כזה הורידו אותי למרתפי חדרי הניתוח עם כיסא גלגלים. כמובן שאישה התלוותה אלי (בשל ההגשה בכיתה שהתקיימה יום אחרי, אני ניסיתי למנוע ממנה להגיע אבל הצוות הרפואי לא הסכים לנתח ללא קרוב). כשהגעתי למרתף אמרו לי שעכשיו אני צריך ללכת בעצמי. פתחו את הדלת של חדרי הניתוח, אמרו ללכת לאן איש אינו יודע. די צחקתי והתחלתי לצעוד, המרדימה כבר מצאה אותי ואמרה לי שאני הולך בכיוון הפוך ושאלך אחריה.
נכנסתי לחדר הניתוח, זו פעם ראשונה שאני עובר ניתוחורואה חדר ניתוח מקרוב.
המקום היה קפוא ונראה קצת מיושן, שלא לדבר על הסדקים בתקרה, אך הצוות עשה רושם שהוא יודע מה הוא עושה במקום.
אמרו לי לשכב על המיטה ולנסות לא ליפול, אכן המיטה הייתה קטנה. רגע אחרי ששכבתי עליה חיברו לצדדיה תוספות לקיבוע הידיים שלי, מה שהפך את אותה מיטה תמימה לצלב נוצרי [שוב צולבים יהודים],
קשרו לי את היידים.
רגע לפני ההרדמה המלאה החלו לנקות את המקום (הניתוח היה רק באזור בית השחי כי משם החל כל הזיהום ומשם יתנקז הכל, כך שבפנים ברגל ובמרפק שלי לא נגעו) הניקוי כאב מאוד, התפתלתי מכאבים וביקשתי מהמרדים להרדים כבר.

הדבר הבא שאני זוכר הוא את אישה מחייכת מעלי,
זה השלב לאחר הניתוח, אחרי שהייתי מורדם כשעה, השלב בו התחלתי לדבר שטויות, אני זוכר אבל עדיין לא יכולתי לשלוט בדברים.

כשהרופא נכנס אמרתי Doctor you are the Best הוא צחק ואז אמרתי לו בוא נלך לניתוח, ניסיתי לקום מהמיטה , הוא אמר שהוא כבר ניתח אותי.
אני אמרתי שלא ראיתי אותו.
אבל אם הוא אומר אני מאמין כי Dcotor you are the Best
ואז שאלתי אותו אם הוא עושה יוגה, הוא ענה בחיוב ואני הצעתי שיבוא איתי לשיעור יוגה, אחזתי ביד שלו וניסיתי לקום, הוא שאל לאן, ואני השבתי לשיעור היוגה.
אני חושב שהוא החל לחשוש לכן הוא החל לשאול אותי שאלות, כמו בן כמה אני, איך קוראים לי, מה אני עושה פה, ואז הוא אמר לי להגיד "אתה יכול להגיד משהו בשפה שלך?" עניתי בחיוב והוא בקש שאדבר בשפתי, אני אמרתי שאני יכול להגיד כל דבר כמו בלה בלה בלה אבל הוא לא יבין שום דבר ולכן אני לא אגיד דבר,והצעתי שאני יכול להסביר לו על אמדבאד.
ואז התחלתי לחקות את הדיקן של בית הספר וכמה חברים מהכיתה. אישה הייתה על הרצפה מרוב צחוק.
לאט לאט התמלא החדר בקהל, עוד ועוד רצו לראות את אותו אחד המשתטה, לפחות כולם צחקו, אולי חוץ מזה שאחז ברגלים שלי בכדי למנוע ממני לקום (כמו שניסיתי כל הזמן) והמרדים שאמר לי שאני חייב לנוח.
הסברתי לכולם שאני היפראקטיבי אבל עכשיו אני ממש עייף ורגוע. בקיצור, עשיתי המולה בחדר.
גם כשהתקשרתי להורים שלי עשיתי שם בלאגן.
כשלקחו אותי למעלה לחדר ממש הצמידו אותי למיטה כדי שאני לא אקום.

כשהגענו לחדר ביקשו ממני לעבור מיטה
אני הסברתי להם שאני יודע מה הכי טוב עבורי ושכדאי שאני אשאר במיטה הזו, היא יותר טובה, הם היו צריכים להתחנן עד שהסכמתי לעבור

(חבל שאין אף תמונה מהארוע הזה).

לקח לסם ההרדמה לפחות עוד ארבע שעות עד שתופעות הלוואי עברו. כל כמה דקות הרמתי ראש אמרתי משהו ונפלתי לשינה, שוב התעוררתי והמשכתי את דברי ושוב נרדמתי.

בשלב מסוים אמרתי לאישה שאני כמו אותו ילד מיוטיוב לאחר ההרדמה.
יונס הצטרף לאישה להשגיח עלי.
אחרי שחזרתי להכרה מלאה ביקשתי מהם ללכת לעבוד על הפרויקטים שלהם, לקראת ההגשה ביום המחרת.

יום למחרת לאחר בדיקה שוחררתי.
האזור עדיין כואב, יש לי פתחים שם שאמורים לנקז את כל הזיהום שיש לי בגוף,
אני צריך להחליף תחבושות כל יום ועל מקלחת אין מה לדבר,

אבל הכי חשוב שאני אחרי זה,
ושעכשיו יש לי המון סיפורים לספר על רפואת חמישה כוכבים בהודו.
סיפורי אחיות שאין להן מושג מה אתה מבקש, שאומרות כן ומביאות לך עוד כוס מיץ.

שיגרת היום בבית החולים כמו למשל, שצריך לקום כל יום בשש וחצי להחליף בגדים ומצעים בעצמך ואם לא עשית את זה בעצמך הן מתרגזות עליך,
ושמשעה שבע מגיעים לחדר 5 מנקים. כל כמה דקות מגיע אחד אחר, 2 לשירותים ושלושה לשטוף את ריצפת החדר. למה? אל תשאלו את זה. אם אתה לבד בחדר אתה צריך לארח כל היום את הצוות שמרחם עליך וכך אתה הופך למארח שצריך להנעים את זמן האחים והאחיות (רבאק שיתנו לי לישון),

וכל כמה דקות פותח מישהו את הדלת ומציע לך משהו אחר, האחד ספר שאף יקרא לאח שיסביר לך שהוא יודע לגלח הכי טוב ויסדר לך את השיער כמו כוכב בבוליווד, השני יבריק לך את הנעליים ועוד אחד שהבן שלו בחדר ממול ורצה לדעת מה היה לי, ודרך אגב הוא סוכן נסיעות.

אני חשבתי שעוד רגע יגיע גם חייט ויציע לי בגדים במידה שלי, או אולי נגר ואיזה אדריכל שיציע לבנות ארמון אם אני כבר בבית חולים. זה מעין שירות של פרסומות לפני עידן הטלוייזה.

אה, ובטלוויזיה בקושי יצא לי לצפות, מי היה מאמין שאחרי ארבעה חודשים ללא טלוויזיה כשסוף סוף הייתה לי ההזדמנות, לא ניצלתי אותה ולא צפיתי בטלויזיה.

אז הפסדתי את ההגשה ואני מרותק למיטה בחדר כי עלי לנוח ואינני יכול להשתמש במחשב ללא כאב (את הרוב אני כותב דרך הנייד),
עכשיו נראה מה יהיה עם המשך הלימודים.

נשתמע.