אוהודו

כשהתגייסתי נשלחתי לטרונות בשבטה,
בכניסה לבסיס מתחת לשלט ההוליוודי "שבטה" מישהו כתב: "שבטה קיימת והעולם שותק"
מי שכתב את זה לא ידע ולא היה לו מושג על מה הוא מדבר.

תחשבו על עיר במדבר עם שמש יוקדת כאילו מישהו משתמש במראות בכדי לכוון את כל חום השמש רק עליך, חול מתעופף באויר, גמלים משוטטים, צפירות, אשפה בכל פינה
בקיצור בלאגן לא נורמאלי. ובתוך כל זה ישנו נווה מדבר – האוניברסיטה,
אליה נכסנים דרך שער מתכת רעוע המפריד ממש בין קודש לחול, בכניסה יש מדשאה, מבנים מודרניים ברוטליסטים, עובדי ניקיון שמטאטים כל היום את החול, פינות ישיבה ושקט! סוף סוף קצת שקט, רק ציוצי הציפורים מפרים  את השקט.

מהאוניברסיטה נשלחתי למעונות לקבל חדר, נסיעה קצרה של מספר דקות בריקשה,
נוסעים ישר ברחוב חוצים צומת גדולה (כמובן שעל עיוור – אני לא יכולתי לעמוד בזה ועצמתי את עיניי), פונים ימינה בצומת הבאה שכולה ערימת זבל אדירה עם עשרה הודים הממיינים את הזבל, נוסעים ישר ברחוב המאוכלס כולו  בדרי הרחוב הנחים להם ואלו שהתעוררו פשוט עושים צרכיהם בצידי הכביש.
והופ, פונים שמואלה לשטח המעונות. מגרש מדברי מלא אשפה ועשבים ואחריו מבנים, כל מבנה שייך למוסד חינוכי אחר ומחולק לבנים בנות.

כשהגעתי הייתה המולה במבנה, 6 עובדים שהתברר שהיו אחראים על ניקוי חדרי רעשו  , אחד מהם טיטא את החדר וכמות החול שיצאה ממנו הייתה גדולה מאד, אחר לקח סמרטוט רטוב והחל לנקות את הריצפה או יותר נכון, למרוח את הבוץ בכל החדר, השלישי הביא שני דרגשים, בעוד שהרביעי הרג עכבישים, החמישי ניקה את הארון והשישי ניצח על כולם.
מאוורר התקרה לא פעל – אבל הפתרון הוא פשוט לזרוק נעל אחת ולהפעיל מחדש ויש אויר.
ברגע שהם סיימו את עבודתם קיבלתי את המפתח – כמה שניות לאחר מכן התחלתי לצחוק מהסיטואציה ההזויה שאליה נקלעתי, ואולי  מהתובנה למצב בו הכנסתי את עצמי.
על טלויזיה, אינטרנט או מכולת קרובה אין בכלל על מה לדבר.

גילוי נאות.
כשהייתי ילד חשבתי שהוציאו את שירותי הבול פגיעה מחוץ לחוק או לפחות לתקנות משרד הבריאות, לכאן זה עדיין לא הגיע ומלכודות העכברים גם הן מצויות בכל פינה .

עד כה נראה סבבה

המקלחת - המים משפריצים לקיר השני

החדר - בשל גודלו לא יכולתי לצלם הכל