Hollywood Street
ביומי הראשון באמדבאד עברתי עם הריקשה דרך רחוב הוליווד,
הדבר היחיד שאפשר היה להבחין בו זה כמויות אדירות של גבס ותבניות ליציקת ענק, אחרי כל הלבן הזה היו גם צריפונים אותם די התקשתי לראות.
כאחד שאוהב מאוד לצקת גבס, לעבוד עם החומר ולהרגיש אותו די התלהבתי מהמקום, תחשבו על פסל גבס בגדלים שונים אלו שניתן להחזיק על כף יד אחת וכאלו הנישאים לגבהים 4-3מטרים. כל הפסלים הגדולים חלולים מבפנים, תכנית הבנייה שלהם היא כזו שלוקחים גבס אלבסטר (גבס צרפתי בעל טקסטורה חלקה במיוחד אמור לתת תחושה של שיש חלק) הגבס נמצא בשלב ביניים בין מוצק לנוזל ועם הידיים לוחצים את הגבס לתבנית (לוקחים קובבה ליד ולוחצים) אחר כך לוקחים שערות עשבים ודוחסים אותם על הגבס (הם משמשים כזיון לגבס כמו ברזל בבטון) עוד שכבה של גבס ולפעמים מוסיפים תומכות מעץ או מתכת.
השלב הבא הוא חיבור התבניות וחלקים שונים כמו ידיים שלא יכלו להיות בתבנית הגדולה בגלל בעית הלחיצה.
עכשיו מתקנים את כל הבועות שנוצרו בגבס משייפים וצובעים בצבע בסיס, השלב הסופי יהיה צביעה מיוחדת של האל גניש (גוף אדם עם פני פיל).
התהליך כולו אורך בין חודש וחצי לחודשיים, במשך חצי שנה עובדים דיירי רחוב הוליווד לספק מספיק פסלי גניש לצרכים באמדבאד.
תארו לכם ללכת ברחוב שלם שבצידי הרחוב ניצבים להם מאות פסלים שונים וצבעוניים של אל אחד אך כל פסל נראה שונה במקצת או צבוע בצבע ואופן אחר.
הם בונים את הפסלים מידי שנה בשנה, לפסטיבל בין תשעה ימים, שבסיומו נזרקים העבודות שהכנתם ארכה חצי שנה, לנהר. במהלך פסטיבל Ganesh Chathurthi כל קהילה או משפחה קונה פסל של האל גניש, בתחילת הפסטיבל מביאים את הפסל בליווי שירה, תופים, סרטים אדומים וזריקת פגמנט ורוד לאוויר.
את הפסלים הם מציבים במקום החשוב ביותר לאותה קבוצה, רוח האל שבאותם ימים מסתובבת סביב קיברו אמורה להכנס לתוך הפסל ועל כן אסור להזיז את הפסל במשך התקופה הזו.
הם שרים, מתפללים ומאכילים מידי יום את הפסל, בתום תשעת הימים לאחר תפילה הם מזיזים את הפסל כמעה, מבקשים ממנו בקשה ומאפשרים לרוח האל לעזוב את הפסל, בליווי תופים, פגמנטים בשלל צבעים כאשר הורוד שולט, ריקודים ושירה מובילים את הפסל לנהר שם מטביעים אותו.
כמובן שאישה סידרה לנו משפחה ללכת אליה (משפחת החבר שלה אבל אסור שההורים ידעו עליו), הלכנו לתפילה הביתית האחרונה (4 ימים לפני סוף הפסטיבל, פסלי הקהילה נשארים עוד 4 ימים) הטקס היה מעניין, עלינו לבית בקומה השמינית בבניין מגורים למעמד הבינוני גבוה (ביננו שיכונים כמו אקירוב משוכפלים 6 מגדלים כאלו) אך מעניינים.
נכנסו לבית המשפחה ומול הדלת ניצב לו האל סביבו כלים צבועים בזהב, על הקיר מוקרנים אורות כמו בדיסקוטק, ואם המשפחה מסדרת צלוחיות אוכל סביב האל, שירה משותפת, בקשות מהאל, השתחות עד לרצפה.
לקראת סוף הטקס אמרו לנו לפתוח היד לתוכה יצקו כמות נכבדת של משהו צהוב אותו היינו צריכים לאכול, בלעתי בשקט, אני חושב שהם חשבו שאהבתי את זה אז קיבלתי מנה כפולה (לא נעים לסרב להם) אחר כך קיבלתי מנה של אורז בחלב לכף היד , צריך לאכול מיד, אחרת החלב ניגר. מיהרתי לבלוע, אך הפעם למוד נסיון השפלתי מבטי בכדי שלא אקבל מנה נוספת גם מזה.
ראש המשפחה הזיז את הפסל הנשים לחשו לו ואז ציירו בעזרת יוגורט עקבות רגלי תינוק היוצא מהבית.
את הפסל לקחנו לגדת הנהר שם ההמולה רק החלה. בתופים ובמחולות ריקודי טראס (אם זו לא הייתה מדינה ללא אלכוהול הייתי בטוח שכולם שיכורים כנראה שהיו שיכורים מאושר), כל המנגנון של השלכת הפסל לנהר הוא מאורגן להפליא, יש אנשים שזה תפקידם, סירות שמטביעות את הפסלים הגדולים היה מעניין מהנה בטירוף.
אחרי ארבעה ימים לקחתי איתי 4 בחורות זרות למקום, לראות איך מטביעים את הפסלים הגדולים יותר הכל התחיל בהנאה גדולה רקדנו עם החוגגים הצבעוניות הייתה מטריפה אבקת צבע נזרקה ללא הבחנה לכל עבר, המולה אדירה מוסיקה וצעקות מוראל. אנו הפכנו לדבר העיקרי במאורע הפסלים לא עניינו יותר אנו היינו הצעצוע החדש.
לאחר שראינו מספר השלכות לנהר וזכינו בשייט בסירה בנהר רצינו לחזור, אך ההמון הקיף אותנו ולא נתן מרחב, חטפנו כאפות שקיות צבע שלמות נופצו עלינו, הצעירים השתלטו עלינו, בינינו זה היה קצת מפחיד הרגשה קלאוסטרופובית של חוסר אויר, והאויר היחיד שאפשר לנשום הוא פיגמנט צבע אך בעזרת זקני השבט חולצנו לא לפני שהיינו צריכים לעמוד ולתת לכולם לצלם ולהצטלם איתנו.
בבוקר המחורת על גשרי העיר הוצבו מנופים שההטביעו את הפסלים הגדולים ביותר בנהר , רקדנו עם ההמון על הנהר השוטרים אפילו אמרו שיתנו לנו דו"ח אם לא נזוז, צלמי עיתונות צילמו אותנו חוגגים עם ההמון.
היה נפלא ומרתק
המבקרים עתה ברחוב הוליווד לא יאמינו שעד לפני 9 ימים מאות פסלים מצאו להם בית בצידי הרחוב ולפני 9 ימים משאיות ומכוניות מלוות בתופים ובצבעים הציפו את הרחוב ויצרו פקקים אדירים בתוכו, וכרגע הרחוב ריק רק דיירי הרחוב ואנשי הסלאמס סביב נמצאים בו ועושה הרושם כי הרחוב גדול על משתמשיו אבל אל דאגה עוד חצי שנה הוא יחזור למה שהיה, רחוב שוקק חיים מלא בפסלים, השאלה היא מה אפשר לעשות ברחוב בנתיים וכיצד ניתן להיות אותו.
