אוהודו

אחרי שניקיתי את אבק המדבר (בעזרת סיליט באנג) מהחדר ונפרדתי מאורחים לא רצויים שמצאו בו בית ונותרה לה שפירית אחת שמאנה להפרד ממני, אומרים שהן מביאות מזל אז שתישאר.
החלטתי שעכשיו אני יוצא לראות מעט אדריכלות, הרי זו מטרת  הנסיעה. העיר בה אני מתגורר, Ahmedabad  היא העיר היחידה בעולם בה ניתן למצוא ולראות עבודות של שני אדריכלים מודרניסטים בעלי שם שפעלו באותה התקופה ושניהם הכו גלים עוד בחייהם, לואיס-קהן ולה-קורבוזיה (לגבי האחרון יש לי רגשות אמביוולנטיים אבל… ).

לכל אלו שציפו שעכשיו אצרף תמונות של וילה שודאן אותה תיכנן לה קורבוזיה אני נאלץ לאכזב אותם [קודם כל תתגברו על שנה שנייה], הווילה סגורה וצריך לתאם שבוע מראש ביקור במקום, אז את זה אני אעשה בהמשך השהות שלי כאן אל דאגה !

יצאתי לראות את קמפוס I.M.M אותו תכנן לואיס קהן, כולו עשוי מלבני חימר אדומות ומבטון, הוא מתאפיין בשימוש רב בקשתות ובעיגולים אותם שאב מהאדריכלות המקומית אך "ניקה" אותם/ פישט אותם.
יש משהו רוחני במקום [מלים אולי לא יצליחו לתאר את המקום  אבל בכל זאת אנסה], אולי אלה משחקי האור שחודרים לחללים (מצחיק, אבל האור באמת מעצב את החלל), המעברים יוצרים חוצץ בין הכיתות ובין החוץ וכך מצננים את הכיתות, והכל מלווה בשקט המופתי המאפיין את ההודים, אפשר ממש להתבודד ולהיעלם במבוך המבנים שמציע הקמפוס.
לכל מקום ולכל מבנה מספר כניסות האחת חיצונית, והאחרות פנימיות.
במבט מבחוץ קיים הרושם כאילו כל המבנים מחוברים, אך כשמתקרבים מגלים שיש מרווחים קבועים בין המבנים השונים כאילו כל אחד נותן כבוד לשני.

ורחבה אחת (שאולי היא הגן המואר) פונה לכיוון דרום מוצפת אור בוהק מסנוור מעוררת השראה רבה.
בקיצור, קהן באמת הצליח לשחק עם האור וליצור קמפוס נעים ומעניין, המשתמשים/הסטודנטים ששוחחתי עימם אוהבים ומסתייגים מהמקום. הם אוהבים אותו בשל יופיו השונה מהעיר ומהאפשרות להנתקות מההמון הרב, ומסתייגים מהמבוכיות שהמקום יוצר מהדיסאוריינטציה ומשכפול  המבנים שמבלבל אותם לא אחת,  על כן כל מבנה ממוספר.

במילה אחת, אני אהבתי!.

לאחר חוויה זו החלטתי לארוז תיק במהירות רבה בדרכי לשנדיגראד אותה עיר שתכנן לה-קורבוזיה.
בחיפזון רב ארזתי תיק ועליתי לרכבת האחרונה לדלהי. אחרי שהבנתי מה הולך ומי נגד מי החלטתי שעמידה או ישיבה ללא מיזוג אויר במשך 18 שעות לא באה בחשבון החלטתי לתפנק  במיטה עם מזגן.

הכבישים פה כל כך עמוסים, והבלאגן לא הגיוני בכלל
כולם מתפרצים לכביש לא מסתכלים ולא עוצרים הם פשוט צופרים
ולא מפסיקים לצפור.
על נתיבים לא שמעו פה כל כביש דו נתיבי יכול להיות HighWay
והולכי הרגל צריכים לרוץ ממש כמו רולטה רוסית.בכל פעם  שאני צופה בבלאגן המוטרף הזה אני שואל את עצמי איך אין פה תאונות – מה הסוד לסדר המבולגן הזה?

אז היום ראיתי בפעם הראשונה מעין תאונה, טוב זו לא ממש הייתה תאונה, אבל זה הכי קרוב לזה.
נהג טוסטוס החזיק סולם ביד אחת ובידו השנייה אחז בהגה, לפניו הייתה נהגת, גם היא על טוסטוס, זו עצרה פתאום (כהלך הרוח במקום) בכדי לבצע פנייה.
הנהג שאחריה, זה עם הסולם לא ידע מה לעשות לרגע ואז הוא פשוט עזב את הסולם שנפל על רכבה של הנהגת, היא איבדה שליטה ונפלה ארצה, נפילתה הפריעה לריקשה שגם רצתה לפנות…
ואז התחיל כאוס לכמה שניות בודדות כל מכונית כמעט פגעה בשנייה (למזלי הייתי בריקשה במעגל שלישי לאירוע). תוך שניות כולם התאפסו וחזרו לבלאגן הרגיל כאלו מורגלים לסיטואציות מעין אלה ואין שום סיבה להתרגש [על החלפת פרטים לא נראה לי ששמעו בתת היבשת הזו].

לאחר ההלם הראשוני לא הפסקתי לצחוק, רק פה מישהו בכלל יעלה על דעתו לנהוג על טוסטוס עם סולם ביד אחת.
נהג הריקשה לא ידע מה לעשות איתי והתחיל גם הוא לצחוק – אני חושב שהוא צחק עלי

כשהתגייסתי נשלחתי לטרונות בשבטה,
בכניסה לבסיס מתחת לשלט ההוליוודי "שבטה" מישהו כתב: "שבטה קיימת והעולם שותק"
מי שכתב את זה לא ידע ולא היה לו מושג על מה הוא מדבר.

תחשבו על עיר במדבר עם שמש יוקדת כאילו מישהו משתמש במראות בכדי לכוון את כל חום השמש רק עליך, חול מתעופף באויר, גמלים משוטטים, צפירות, אשפה בכל פינה
בקיצור בלאגן לא נורמאלי. ובתוך כל זה ישנו נווה מדבר – האוניברסיטה,
אליה נכסנים דרך שער מתכת רעוע המפריד ממש בין קודש לחול, בכניסה יש מדשאה, מבנים מודרניים ברוטליסטים, עובדי ניקיון שמטאטים כל היום את החול, פינות ישיבה ושקט! סוף סוף קצת שקט, רק ציוצי הציפורים מפרים  את השקט.

מהאוניברסיטה נשלחתי למעונות לקבל חדר, נסיעה קצרה של מספר דקות בריקשה,
נוסעים ישר ברחוב חוצים צומת גדולה (כמובן שעל עיוור – אני לא יכולתי לעמוד בזה ועצמתי את עיניי), פונים ימינה בצומת הבאה שכולה ערימת זבל אדירה עם עשרה הודים הממיינים את הזבל, נוסעים ישר ברחוב המאוכלס כולו  בדרי הרחוב הנחים להם ואלו שהתעוררו פשוט עושים צרכיהם בצידי הכביש.
והופ, פונים שמואלה לשטח המעונות. מגרש מדברי מלא אשפה ועשבים ואחריו מבנים, כל מבנה שייך למוסד חינוכי אחר ומחולק לבנים בנות.

כשהגעתי הייתה המולה במבנה, 6 עובדים שהתברר שהיו אחראים על ניקוי חדרי רעשו  , אחד מהם טיטא את החדר וכמות החול שיצאה ממנו הייתה גדולה מאד, אחר לקח סמרטוט רטוב והחל לנקות את הריצפה או יותר נכון, למרוח את הבוץ בכל החדר, השלישי הביא שני דרגשים, בעוד שהרביעי הרג עכבישים, החמישי ניקה את הארון והשישי ניצח על כולם.
מאוורר התקרה לא פעל – אבל הפתרון הוא פשוט לזרוק נעל אחת ולהפעיל מחדש ויש אויר.
ברגע שהם סיימו את עבודתם קיבלתי את המפתח – כמה שניות לאחר מכן התחלתי לצחוק מהסיטואציה ההזויה שאליה נקלעתי, ואולי  מהתובנה למצב בו הכנסתי את עצמי.
על טלויזיה, אינטרנט או מכולת קרובה אין בכלל על מה לדבר.

גילוי נאות.
כשהייתי ילד חשבתי שהוציאו את שירותי הבול פגיעה מחוץ לחוק או לפחות לתקנות משרד הבריאות, לכאן זה עדיין לא הגיע ומלכודות העכברים גם הן מצויות בכל פינה .

עד כה נראה סבבה

המקלחת - המים משפריצים לקיר השני

החדר - בשל גודלו לא יכולתי לצלם הכל

את הטירוף בכבישים פה אי אפשר לתאר,רעשי הצופרים הופכים למקהלה מטירופת ואינם מסיקים ולו לרגע קט.
חציית הכביש היא סיכון קבוע, אתה חוצה והנהגים לוחצים על הגז, כל רגע כמעט מתרחשת פה תאונה.אך  הטירוף האמיתי מתגלה כשאר עולים על מונית, בכל המוניות המראה המרכזית פונה כלפי הנהג ובעצירות הם עסוקים בגינונים מולה ובצפירה לשם השעשוע.
אם עדין יש מראות בצידי הרכב הם מקופלות פנימה על מנת שלא ישברו.

נהג מונית אופייני במומביי

ביומי הראשון במומביי טיילתי בכל אתרי התיירות בעיר
למעשה ישנם עכשיו אתרי תיירות חדשים בעקבות הסרט "נער החידות ממוביי" אבל הם רחוקים ממרכז העיר ואולי מחר אצא לטייל בהם. אך, הנה כמה תמונות מאתרי התיירות המופיעים בסרט עם החולצה הגדולה שקיבלתי ממשפחת פס.

המכבסה הגדולה בעולם - מומביי

במכבסה הגדולה בעולם

בתחנת הרכבת ויקטוריה

ממעוף הציפור אפשר לראות את העיר המגוונת מומביי, מגדלי זכוכית, שיכוני ענק, ברכות, משטחי עפר, פחונים, וילות ועוד.
כל מי שהיה בהודו סיפר לי על היציאה מהמטוס, הרגע בו אתה קולט מהי הודו ולאן הגעת.
אז אני אספר למה כולם מתכוונים, עת שאתה יוצא את פתח המטוס אתה מרגיש או יותר נכון מריח שהדפו אותך לתוך שקית כורכום ענקית מלאת קיטור חם ולח.
ענת: "ביסלי גריל" זה כלום לעומת ריחו החזק של הכורכום .
אך תוך זמן קצר מתרגלים לניחוחות השוק, ומתחילים להנות מחוויה על חושית.
החוויה בעיר מומביי מגרה חושים רבים ונראה שכל החושים חייבים לשתף פעולה בכדי להבין או לחוות משהו מהמגוון שהעיר הזו מציעה ומספקת.
הצבעוניות של הודו מלווה בריחות עזים וציבעוניים ובקולות צפירה המשתנים במהירות ממקום למקום ובאדיבות האנשים שגם הרמאים שבהם עושים זאת בחן.

אחרי המודרניזם המפלצתי הייתי צריך לברוח ומצאתי את עצמי הולך עם עוד שלוש בחורות בלגיות לגן הסלעים של נק צ'אנד אומן הודי המוסיף לפסליו חומרים שמצא בפח הזבל ומחדש את השימוש.
אין ספק שהגן מנתק את המבקר בו לחלוטין מאוירת היום יום ומהעיר בכלל, לפחות אני הרגשתי כך. מפלי מים, סלעים שעומדים כאילו יש להם מה לספר לך, שקעי חשמל שאיבדו דרך והפכו לקיר פסיפס והמון פסלים מולבשים ומעוטרים בפסולת ממוחזרת כמו צמידים, זכוכיות ועוד.

בזמן שהלכנו בגן כל רגע ביקשו אנשי המקום להצטלם עם הבלגיות הלבנות, הם אותם עשירים הגרים בעיר המודרניסטית הזו ומעולם לא ראו את האדם הלבן קודם לכן ועכשיו כל שעניין אותם זה להצטלם איתו, מבדר ביותר, אני מבחינתם הוא ההודי שצריך לתרגם שהם רוצים להצטלם עם הבנות הבלגיות. אחרי פעמיים שלא הבנתי מה הם רוצים והם לא האמינו שאינני דובר הודית עשיתי את מובקשם ואף הפכתי לצלם המקומי שמצלם את האדם הלבן עם בני המקום (יש שיגידו הילידים).

תמונות יפורסמו בקרוב