אוהודו

אחרי שמטיילים בהודו הכל נעשה פשוט יותר, האמת שגם מזג האויר הצטנן כמעה,  אומנם באמדבאד רק טפטף אבל נעשה נעים יותר והעיר, היא נראת לי עתה  פחות מדברית, היא מתחילה לקבל צבעים חמים יותר, רכים יותר מהאפור שראיתי בה קודם.

כמו שרבים יודעים הייתי אמור להיות הסטודנט היחיד שמגיע מחו"ל. כשהגעתי , סיפרו לי שהתברר שיש אולי סטודנט הולנדי נוסף שיצטרף,  ואולי עוד שני סטודנטים מספרד שיגיעו לחודש אך לא ילמדו איתי, אני מצידי הייתי לפני הטיול ושמחתי שאהיה עם עוד זרים ולא לבד.

אך המציאות עולה על כל דמיון, יומיים לפני תחילת הלימודים הגיעו שני שווייצרים, פה חשבו שהם מגיעים בסמסטר הבא, אבל הם הופיעו, בדרך הודית סדרו להם מיד הכל. כיום סיימון וג'ונס הם חבריי לכיתה, ההולדני (יורי) הוא שותפי  לחדר, אך התברר שטעו בחילופין שלו מכיוון שיורי הוא סטודנט לתואר שני , גם זה לא היווה בעיה והוא עבר לתואר השני ויתחיל ללמוד עוד שלושה שבועות, ולא זו בלבד, אלא  ששבוע אחרי תחילת הלימודים (12/7) הופיעה בחורה צרפתייה (את שמה כרגיל, אני לא זוכר) והיא הגיעה לשנה, אך להם לא היה מושג שהיא אמורה להגיע גם מזה לא התרגשו ומיד קלטו אותה יפה והיא צוותה לכיתה שלי.
אז מסטודנט חו"ל יחיד, אנו קבוצה של ארבעה בכיתתי. שניים בשנה מעל ואחד בתואר שני. והיד עוד נטויה, ממש כמו ליב בבצלאל האחראית על חילופי הסטודנטים אולי זו תכונה נדרשת ל"אחראיות" כאלו שתמיד נכונות להפתעות …, בהודו זה מקובל כך שאיתם אני זורם.

בחירת הסטודיו הייתה קלה ביותר, לפני תחילת הלימודים נתנו לי דף עם הסבר על שלושת קבוצות הסטודיו הפתוחות בעבורנו: עיצוב בינלאומי, מגורים ושימור.
אני כמובן בחרתי את הראשון, אך מיד הסבירו לי שהוא לא יפתח הסמסטר וביקשו שאבחר אחר,  בחרתי את הסטודיו השני ברשימה - מגורים, מיד התברר שגם הוא לא יפתח אז נשארתי עם השימור. העיקר היתה בידי זכות הבחירה, המנגנון הדמוקרטי – אני יכולתי לבחור, זה מה שחשוב, וגם אם זו הבחירה היחידה שהיתה בידי, אני בחרתי באופן חופשי! הקטע המופלא מכולם  הוא, שעם תחילת הלימודים התברר שגם סטודיו שימור אין אלא, סטודיו סמי- אורבני , סטודיו העוסק בקשר בין המבנה לעיר ולכל מרכיביה. וכמובן  אין שמח ממני בענין זה, התוודעתי וכתבתי  בנושא עבודה במסגרת סמינר בהיסטוריה ותאוריה, התחושה שלי היא שסוף סוף יתאפשר לי לעשות שימוש בידע ובחומרים שרכשתי ואוכל לעצב מקומות אנושיים ראויים למחייתם של בני אדם. סטודיו בו ג'יין ג'קובס (מחברת "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות") היא דמות מפתח ולא מילת גנאי.

לא זו בלבד, אלא מדובר בסטודיו בקבוצות, ובמהלך  הסמסטר מחליפים קבוצה ,כאשר בעוד זמן מה  יגיעו סטודנטים לאדריכלות זרים, אמריאקים מניו יורק ויחד איתם אנחנו (המקומיים), אמורים לאבחן את הסביבה בה אנו מתפקדים וצריך לפתח ביחד פרוקייט עם ראייה מקומית, וראייה חיצונית ולבדוק כיצד הבדלי התרבויות משפיעים ולבחון את יחסי הגומלין בסביבה יחדיו . מעניין,  מצחיק ביותר הוא  שאני אצטרך להיות מקומי עד אז. לכן מרגע זה כולם באבות ואני מדבר  רק עם גילגולי לשון ומניד את הראש ימינה ושמאלה תוך כדי הדיבור.

יהיה מעניין!

כמה מילים לגבי החשמל
כשאין חשמל, זה נראה כשגרה שאין ממה להבהל הוא יחזור אל דאגה, מתי?
אם הפסקת החשמל בבוקר כולם ירגיעו אותך שעד- 12 יהיה יהיה אור, אם ב-12 הוא לא חזר אז ייסבירו לך שב-5 הוא בטוח יחזור, אם ב-5 לא השתנו פני הדברים אז ב7- הכל יסתדר ואם ב7- הוא לא חזר אז אל דאגה מחר יהיה יום חדש.

כשאין חשמל אין אפשרות לעבוד, פשוט אין מאווררים ואין תאורה אז לא עובדים, כולם יושבים בחוץ מחכים ונראים עייפים כאילו מישהו הוציא להם את כל האויר מהמפרשים.

הפתרון הוא ללכת לאיזה קניון להתרענן שם יש גנרטור ומשמעותו יש חשמל, אני עשיתי את זה כי נגמרה לי הבטריה במחשב אבל מהר מאוד התבקשתי להפסיק את גזלת החשמל.

בקיצור צריך להתרגל להתנהלות כאן, וצריך להבין שחשמל הוא מותרות ולעולם אין לתכנן על המחשב, לכן כולם ממליצים לשרטט ביד (זה לא אומר שהם יעבדו כשאין חשמל, זה פשוט מומלץ כי כך תוכל לעבוד כשאין חשמל) ובינתיים לשתות צ'יי.

וכשמגיע החשמל כולם שמחים ורצים לשבת כמה דקות תחת המאוורירים.

המונסונים היו אמורם להתחיל ביוני בכל הודו, הם איחרו לבוא אך לאמדבאד  לא הגיעו.
לפני שבוע חשבו שהנה הגיע סוף סוף , ביום שפגשתי את המונסון בשנדיגארד טפטף גם פה ערב אחד, תחילת הלימודים הותנו בגשם הראשון מכיוון שהם רצו לוודא שהמבנה ערוך לגשמים ואותו טפטוף היה אישור לתחילת הלימודים.

אך זו הייתה רק הטעייה המונסון לא הגיע.

החזאים אמרו שרק בתחילת שבוע הבא יחלו הגשמים פה באיחור של חודש וחצי, כולם היו מאוכזבים מהאיחור הרב, זה אומר שעוד שבוע נצטרך לסבול את החום הזה, כאשר הגשם יורד הטמפרטורה צונחת מיד בכמעט עשר מעלות ומזג האוירנעשה נעים יותר.

שלשום טפטף שוב, אך אותו טפטוף לא התחזק הוא רק גרם להפסקות חשמל [שהתחלתי להתרגל אליהם בשל תדירותן הגבוהה] ובעיות בכל העיר.

אז היום עם רדת הליל החלו מתופפם לתופף בחצר בית הספר ואליהם הצטרפו סטודנטים רבים בריקוד הגשם המסורתי, ריקוד שלרוב רוקדים בחודש דצמבר בסיום העונה הגשומה ומטרתו לבקש מהאלים שימשיכו להמטיר גשמים.
אז בהתארגנות ספונטית בחצר בית הספר התחלנו לרקוד את ריקוד הגשם צעד קדימה, צעד ימינה ועוד אחד ולבסוף צעד שמאלה וסיבוב. את הידיים מניפים לצדדים מתחילים במעגלים ואז בשרשרת ארוכה ממשיכים להסתובב, היה  כייף אמיתי, אוירה מופלאה ותחושה משרחררת, כולם מכירים את הריקוד, על אף שמודבר בסטודנטים מכל רחבי הודו.

מספר שעות לאחר מכן אפשר היה להריח ריח שונה באויר, הרוח החלה לנשוב, אני שכבר רכשתי נסיון בשנדיגארד, נסתי מיד מבית הספר ברגע שהגעתי למעונות, נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות החל לרדת, ממש מבול,  המונסון הגיע!

הסטודנטים במעונות החלו לרקוד בגשם, הייתה  הילולה של ממש, כולם עמדו בחוץ וצפו בפלא. המרזבים בקושי יכלו לספוג את כמות המים , אי אפשר היה לשמוע דבר מלבד שאון פגיעת טיפות הענק ברצפה וזמזוןם של שירי מייקל ג'קסון [גם פה יש רבים שהעריצו אותו]

אני חושב שהם פוחדים מהרעמים אחרת איך ניתן להסביר שבכל רעם הם צורחים בקול אדיר. בשתיים בלילה החלו לתופף בבלוק השכן ושוב הסטודנטים קמו וופצחו בריקוד הגשם,
בקיצור חוויה.
לדעתי בטקסים הפגאניים יש משהו מושך ומרתק.

נתחיל מזה שהתבקשתי להראות סימני חיים לאחר שעשרות אנשים נפטרו היום משתיית אלכוהול בעיר אמדבאד (אחמדבאד).
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3743851,00.html

אני עדיין עסוק בניסיונות להתגבר על האוכל החריף ולא מעוניין להכנס להרפתקאות חדשות. מה גם שאני לא חובב אלכוהול אז אפשר להיות רגועים.

מספרים שבמקומות חמים נוהגים לאכול אוכל חריף בכדי להתקרר,  כיצד להתקרר? אז כך, כשאוכלים חריף מתחילים להזיע והזיעה אמורה לצנן את הגוף,  זו טעות, כשאוכלים אוכל חריף אכן מזיעים אולם לא כך מצטננים.אלא שכשאוכלים חריף הפה כולו נשרף, בוער ומרגישים  כאילו עוד רגע הראש יעלה באש והדבר היחיד שיכול להציל אותך זו שתיית  מיים צוננים במהירות. אתה שותה ליטר מים בניסיונות להרגיע את השריפה ואז מגיעה גם תחושת הצינון, שהיא תוצאה של מספיגת כמות מים רבה במהירות ישר למערכת העיקול .

נכון הוא, שככל שמגיעים לאזורים הרריים או צוננים יותר האוכל נעשה פחות חריף, לרוע המזל אמדבאד היא בלב המדבר או כמו שאמר לי מקומי ברכבת אמדבאד לא נמצאת במדבר המדבר פשוט מתחיל אחריה, אז האוכל פה סופר חריף וכשהם אומרים שזה לא חריף בכלל זה עדיין חריף אבל מעט וכשהם אומרים שזה לייט זה אומר שאני הולך לסבול,
אבל נראה לי שבימים האחרונים למדתי להתמודד עם החריף או אולי אט אט נהרסות לי בלוטות הטעם בפה בצריבה בלשון ואני מתחיל להתמודד עם החריף בפה, לגבי הקיבה זה כבר סיפור אחר.

הגעתי לעיר והלימודים החלו, הקמפוס מדהים סטודנטים רוקדים בחצר בערבים, נחים על המדשאות ביום, בצהריים משחקים קריקט וכדור נוצה.בקיצור כייף לא נורמאלי אווירה אדירה, אך לא אווירת לימודים.

הזמן פה הוא זמן הודי לחלוטין 10 זה אומר 12 לכן זה אחרי ארוחת צהרים [שחייבת להיות בדיוק ב-12] משמעותה אחרי הארוחה ואחרי המנוחה שלאחר הארוחה ואולי גם אחרי הצ'אי זה אומר משהו כמו שתיים.

אני לומד לקבל את זה, ולהתמודד  עם לוחות הלא זמנים, זה אכן נווה מדבר בתוך העיר

ילד מתקלח בין רציפי הרכבות בג'יפור

קמפוס ברוטליסטי (מלשון ברוט-בטון) זה מרשים, המתכנן שלו ושל רוב בנייניו הוא דושי, אדריכל מקומי שעבד צמוד לקורבוזיה ואף נסע איתו לפריס לעבוד במשרדו.
כל אלמנט בו פואטי, אם זה גרמי המדרגות, ואם זה המרפסות והחללים הכפולים, פשוט יפה.
אך מעבר לזה אולמות הסטודיו נוחים לשימוש, הם בקנה מידה אנושי לחלוטין, בקורות המבנה הפונים צפונה הוא טיבע תבלטים של סרגלי מידה במידות של מטרים ושל רגל בכדי שאלו יעזרו לסטודנטים להבין את קני המידה שהם מתכננים בהם. פשוט, שימושי ונח.
עוד היה חשוב לו שיהיה  עירוב בין הסטודנטים מכל השכבות, הוא פעל בשתוף פעולה  עם המוסד והם הגדרו כיצד צריך ללמד וללמוד וכפועל יוצא נבנה המבנה, העירוב המיוחד בין הסטודנטים היה חלק מהתהליך ומהתכנון. והוא צלח מאד, בסטודיו שלי חולקים סטודנטים מסמסטר 9 וסמסטר 8 חלל משותף (שנה חמישית ורביעית ביחד) הסטודיו שלנו הוא מרפסת עילית המשקיפה לסטודיו של שנה שנייה, והמוזיקה שהם  למטה מאזינים לה, אנחנו  שומעים אותה טוב  למעלה, על מנת להגיע לחדר המחשבים צריך לעבור דרך סטודיו שנה שלישית שהוא משקיף לסטודיו של שנה ראשונה.

הבניין בנוי כולו מלבני חימר אדומות ובטון, עבודות הבטון יפות ביותר, לכיוון דרום מצויות מרפסות שקועות עם קירות בטון ניצבים המשמשים כבריסולטים, הכל עשוי בקפידה רבה וניכר שהושקעה חשיבה מעמיקה ורצון רב בתכנון המקום.
לדוגמא, ברגע שהגעת לקמפוס, תהיה מוגן מפני הגשם, יהיה לך מחסה אך עדיין לא סטרילי,   מידי פעם תאלץ להיות חשוף לגשם, אך  רק לשניה, הוא בנה קומת עמודים משוחררת (קומה רק על עמודים) שהמקומיים קוראים לה המרתף, ובניגוד לגירסאות הישראליות פה זה עובד גם בשל גובהה של הקומה הזו, 4 מטרים וגם בגלל שיש לו שימושים כמו כניסה לכיתות  ואזור מחסה מפני השמש ומהגשם.

והמדשאות, בחלק הצפוני הם הרי מדשאה, כמו הגבעה בשולחן העבודה של חלונות xp כך הן נבנו, נוחות לישיבה פונות למבנים פשוט כייף להיות עלהן.

בנוסף לכל ישנה  הקפיטריה, או כמו שקוראים לה כאן הקנטינה, לאורך כל היום מגישים אוכל בקפיטריה בתשלום כמוב.  שלוש ארוחות ביום משביעות וטעימות אם כי קצת חריפות. לשמחתי הם כבר מכירים אותי ומקלים עלי בענין החריפות, מחירן של שלוש הארוחות פחות משישה שקלים, לזה נוספים  עוד 4 בקבוקי מיים שקל ועשרה לבקבוק . זוהי העלות לכלכלה ביום אחד בקמפוס, לא שונה שונה.

כאשר מתנהלות הרצאות מגיע (במידה והמרצה הזמין מראש) נער תה, כמו התפקיד של ג'מאל בנער החידות ממובאי, עם קומקום צ'אי (שמסתבר שבין תה לצ'אי יש הבדל של שמיים וארץ ואל תשוו בחיים תה לצ'אי וגם לא לתה עם חלב כי אחרת הם מתחילים לספר ולהסביר בהרחבה תורה שלמה) וכוסות, והוא מוזג לכולם כדבר מובן מאליו וזה חלק משירותי הקמפוס לא יאמן.

עוד משהו , מי שלא הבין חם פה. גם אחרי שהמונסון הגיע לפה חם. לפני המונסון היו כאן 40-45 מעלות  עם לחות של 80% , אחרי המונסון הטמפרטורות ירדו ל35 מעלות עם 70% לחות. בכיתות אין מזגנים, יש מאווררי תקרה שהם אכן מצליחים להקל מאד ואפילו נעים,  אני גיליתי את המזגנים בחדר המחשבים. בקומה שלנו, בחדר המחשב יש  מזגן אך המקומיים אוהבים שהוא יפעל על 13 מעלות כך שמדובר בחדר קירור אם לא הקפאה , לכן אני מוותר ונהנה מאוויר המאוורר, די התרגלתי לחום וירדתי לשתי מקלחות ביום.

באנגלית אין מילה כמו העיר העתיקה, אומרים The Old City העיר הישנה כאילו עבר זמנה היא ישנה מעין משמעות שלילית, המילה עתיקה בעברית נותנת לעיר סוג של הדר, כבוד היא עתיקה ומשמעותה משובחת כזו שעברה הרבה ויש לה חוכמת חיים ופניני חוכמה כזו ששרדה עד עכשיו ותשרוד לעולם,

הגעתי לג'יפור לראות עוד כמה מבנים ולחוות עוד מקום בדרך לאמדבאד.
רציתי לראות את שעוני השמש והמתחם בו חישבו את התאריך ומתי יגיע המונסון, מהי השעה המדוייקת והיכן יהיו הכוכבים.

הגעתי לעיר מדהימה מסודרת בדרכה שלה שיודעת להעריך ולקבל את העיר העתיקה  בכבוד ופותחת שעריה לעיר החדשה.
לצד בניינים ישנים עומדים להם מבנים חדשים עטופי אלומיניום שהפך לעיטור העכשיווי שלהם, הכל עובד והכל נראה טוב אנושי ומזמין, החיבור בין ישן וחדש תמיד נראה מאיים ולפעמים פוגע, כאן לעומת זאת כל מבנה מקבל את יחודו ומקומו ולא מאיים על שכנו, בהתאם להודו, כולם חיים זה לצד זה, ואיש לא מפריע לרעהו, הכלבים, הפרות, השוורים, הקופים, הסנאים, החתולים, הגמלים ובני האדם חיים ביחד נעזרים אחד בשני ומאפשרים זה לזה את המרחב האישי מתוך כבוד והתחשבות.
 המבנים בעיר, והתחושה היא שהבינו את ייחודה של העיר העתיקה ולמדו ממנה כי יש לה כבוד,  העיר העתיקה היא גם העיר הוורודה (נצבעה בחמרה ורדרדה אות וסימן לחברות לכבוד השליט האנגלי בהגיעו למקום) אז גם העיר מקבלת את הצבעוניות הזו אפילו אם רק בסימון קל, ומרשה לעצמה גם להתפרע בגבולות המותר.

לכל תייר המגיע לאגרה ומשלם את דמי הכניסה היקרים לטאג' זכאי להנחות משמעותיות בעוד מספר אתרי תיירות באותו היום בלבד, על כן מתנהל סדר יום קבוע .

חלקים יפים יותר וחלקם פחות כולם מרשימים,זה שהרשים אותי ביותר היה הבייבי טאג.

מבנה שיש לבן שנבנה על ידי בתו של שה הגדול, אותו אחד שאמון על בניית הטאג' עצמו,
רק שבמבנה זה שילבה הבת שיש צבעוני מרחבי העולם בניגוד לטאג' שכולו לבן עם כיתוב שחור מהקוראן. בכניסה מבנה זה לבן וצבועני גם יחד, צנוע ובעל איכויות דומות לזה של הטאג' הענק רק שהכל קטן יותר צנוע יותר ולכן מזמין יותר.
בכניסה מצוי גן מונגולי קטן .

בקיצור המיני מצטיין באיכויות שאביו הגדול לא יכול להגיע אליהם, או אולי האב כה גדול והמרחב סביבו רחב ידיים, כך שלא  ניתן במבט אחד לראות את כל האיכיות שלו.

הסיפור ביתר האתרים מעניין לכשעצמו אך המבט מהם לטאג' הוא שמושך את תשומת הלב.

כמתנת בר מצווה קיבלתי דיסק של National Geographic, תוכנה סובבת עולם
דרכה ניתן לראות תמונות איכותיות שרק הם יודעים לצלם והסבר קצר על אתרים מרשימים בעולם.

על עטיפת הדיסק הייתה תמונה מוקפת במסגרת זהובה תמונה של הטאג' מאהל, מבנה לבן בוהק נראה כמו מודל מרשים ביותר פלא עולם.

אהבתי לצפות בתמונות  המבנה הזה בדיסק (אני מזכיר בטרם עידן האינטרנט, גם צילומים צבעוניים עדיין בקושי היו סנונית וזה היה כמו גוגל עולם וגוגל תמונות יחדיו), אחת התמונות , החרוטות בזכרוני היתה תמונת כף רגל שחורה עומדת על שיש לבן בוהק, אמת מים מובילה בציר ישיר למבנה המרשים וזה משתקף לברכת השיקוף תחתיו. נהנתי להתבונן בצילום בכל פעם מחדש.

 באותו זמן לערך ענת (אחותי) הרכיבה באחד מימי הכיפור פאזל תלת מימדי של אותו המבנה, את המודל- "הטאג' מאהל"הצבנו מעל ארון הכניסה לבית, כך שכל בוקר ובעצם בכל פעם שירדתי את מדרגות הבית צפיתי באותו קבר עם ארבעת הצריחים.

ועכשיו השאלה האם לסוע למקום  שעוד בהיותי נער חלמתי לבקר בו? או האם מוטב לוותר ולהמשיך הלאה ? חששתי מפני מפח נפש ואכזבה, שמא  יתקיים בי הנאמר "כגודל הצפייה כך גם גודל האכזבה".

ההחלטה, למרות הספקות הייתה כמובן מובנת מאליה:  לסוע לאגרה!
כשהגעתי לעיר היה לצערי, מעונן. מגג האכסנייה אומרים שניתן לראות את המבנה המרשים גם בלילה.באתו יום  לא ניתן היה.
 כולם חיכו למונסון בעיר, הוא היה אמור להגיע רק בעוד מספר ימים (ובאיחור של חודש). לפתע פתאום החל המבול, הפסקות חשמל וקצרים בכל העיר וברגע אחד כל העיר חשכה.
כעבור חצי שעה של חושך ניתן היה לראות מהגג קונטור לבנבן משהו שמסמל את המבנה ההוא, הוא אכן זוהר באור הירח.

השקם בבוקר הגעתי למקום, המהלך שעובר המבקר מעביר אותו מספר שלבים מהיום יום לקודש או לרוגע או לרוחניות שיוצר המבנה עצמו.אמת המים וברכות השיקוף מדהימות כמו גם עבודת השיש המחוספס שעוטף את המבנה.
עבודת הגילוף בשיש מדהימה, המבנה הגדול לא ניתן להבנה על כן אתה נתפס באלמנטים אלמנטים אלהם אתה יכול להתחבר.
הנוף מבמנה מרשים ביופיו באמת פלא , כמובן לא נכזבתי ממראה עיני אך המציאות שונה מהדמיון, את שימת ליבי משכו בביקורי במקום דברים שונים מאלה שאני זוכר בצילומים.

חשבתי שראיתי הכל עד שהגעתי לבייבי טאג'