האם אוכל להיות בן המקום? מהו בכלל בן המקום?
האם יש הבדל בין היותך תייר ובין היותך בן המקום? ואם כן מתי אתה הופך להיות בן המקום?
בכל מקום בו חייתי תקופה, הצלחתי להתרגל לסביבה או יותר נכון למדתי אותה והשתלבתי בה, יש שיגידו שזה בשל היות האדם זואןן פוליטיקון (רואים למדתי משהו בבצלאל) או בשפת העם חייה פוליטית.
ההבדל בין תייר ובין בן המקום מתחיל במנקודת המבט, בתפיסה. בעוד התייר מסתכל על הכל מבחוץ ובעיין בוחנת ומרוחקת בן המקום לא עושה את הפרדה.
ואני שואל את עצמי האם אוכל להרגיש כבן המקום כאן בהודו? אני מבין היום שריגשי השייכות למקום כוללים גם את הבנה והקבלה של התרבות המקומית. אזי אחת השאלות צריכות להשאל: האם אוכל והאם אסכים לקבל את התרבות המקומית ובאיזו דרך אאמץ אותה?
בתחילה חשבתי שאין מצב שזה יקרה לי, גם היום אני חושב כך אך יהתעוררו בי ספקות , לדעתי יש הרבה מה ללמוד מאנשים נינוחים אלו, שחיים את ההיום ולא את המחר ובודאי שלא את האתמול הם פשוט חיים.
אז תשובה כרגע אין לי אבל זו נקודה למחשבה!
תחשבו גם אתם – ואתם מוזמנים לכתוב מתי אתם הפכתם לבני המקום במקום זר או חדש בעבורכם.
אני יכול לתת כדוגמא את אמי שהגיעה לה מאור יהודה לירושלים, ובתחושה היא הרבה יותר ירושלמית מאבי שנולד למשפחה ירושלמית שורשית ואת כל חייו בילה בעיר.
28 יוני 2009 בשעה 9:22
שייכות קשורה בהחלט לאנרגיה, ברגע שאתה מקבל את המקום בו אתה נמצא אבל קבלה מלאה אתה שייך, מרגע שאתה שייך אתה כבר יכול לשנות/לתרום/להנות/להתבאס, שייכות נותנת לאדם גם את חופש הבחירה משמע אם אדם בוחר להיות שייך האנרגיה שלו משתנה – ממקום ביקורתי ושיפוטי למקום של עשייה וקבלה. זו דעתי!!!
30 יוני 2009 בשעה 11:04
אוהד,
לא רק שתרגיש בן המקום, חלק מהמקום, תושב המקום – אתה תרגיש המלך(!!) של המקום. תאמין לי. זה לוקח קצת זמן (בערך חודש), אבל אז זה פשוט קורה. הודו מקבלת אותך בזרועות פתוחות, אתה מבין מי נגד מי, אתה מרגיש שייך ושאף אחד לא יכול עליך. ככה זה הודו – כולם שם מהראג'ות (מלכים בהודית).
כשחזרתי להודו בפעם השניה, אחרי שנתיים שלא הייתי שם, ברגע שרגלי דרכה במיין בזאר בדלהי ישר נזכרתי – אני המלכה של המקום והודו פשוט חיכתה לי שנתיים. זה מדהים. חכה בסבלנות, זה יגיע.