אוהודו

אחרי שעות הנסיעה הרבות ושיחות עם טיפוסים שונים ומעניינים הגעתי ליעד המיוחל. תחנת הרכבת דלהי הישנה, מכיון שהרכבת התעכבה ולא ידעתי מתי יהיה עלי לרדת , שאלתי  ונענתי בתשובה די מוזרה "כשתראה תחנת רכבת שונה זו דלהי" ולא הוסיפו דבר כאילו כולם היו תמימי דעים בנושא, ומהי תחנת רכבת שונה? האם אין בה רציפים? אין בה בלאגן? היא כל כך ענקית שהיא נראת שונה לגמרי? בקיצור לא ידעתי לאיזה שוני לצפות.
וכשהגענו לתחנה היא באמת היתה שונה מכל התחנות הרבות שעברנו בדרך (גם רכבות ישירות מתברר עוצרות באין ספור תחנות, הן פשוט לא עוצרות בכל התחנות – או שעבדו עלי ומכרו לי כרטיסים לרכבת פרברים אך אין לי מענה על כך).
הרציפים היו עמוסי אדם ונראה כאילו אינם יכולם עוד להכיל אנשים נוספים ואם ירד לו  ולו נוסע אחד נוסף מהרכבת וינסה להסתנן לתוך ההמון הרב,  יפלו אחרים  מהרציף בצידו האחר. צעקות מכל עבר, בגדי נשים מסורתיים, בגוונים זוהרים מדהימים בולטים להם בתוך בליל ההמון, ילדים שותים מתוך דלי פח, שני אנשים רבים או שאולי הם מדברים בקול עם הרבה תנועת ידיים חדות, רוכלים בכל פינה. בקיצור, רציף גדוש אנשים ועניין.
אז הגיע הרגע בו הרכבת עצרה, כמו בסט צילומים של סרט, ההמון קיבל את הפקודה אקשיין, והמרדף החל, כל איש רץ לו בטירוף תוך הידחפות לכיוון הקרון שלו, ההמון החל להצטופף, נפערו חורים מול הדלתות לאפשר לנוסעים היורדים לצאת את הרכבת ולאחר מכן החלו כולם לעמוד בטורים ארוכים דחוסים בכניסה לרכבת. היחידים שנשארו שלווים אלה  שהפכו את הרציף למקום הקבע שלהם ,ישבו על הרצפה כאלו   ההמולה הרבה אינה מעניינם.

אז כמובן שהבנתי שהגעתי לתחנה, היציאה מהתחנה היתה קשה הדחיסות היתה רבה ביותר. זה היה דחוס יותר מהנסיעה ברכבת הימנוטה של טוקיו, שבשעות העומס לא ניתן להוסיף לתדירות הרכבות עוד אחת (התדירות היא רכבת כל דקה) ויש כאלה שתפקידם  לדחוס את האנשים פנימה לתוך הקרונות. ביציאה צריך היה לעלות על גשר עילי מהרציף בכדי להגיע ליצאה. מלמעלה ניתן לצפות בנהר אנשים כמו ציור פויטיואלסטי (נקודות נקודות בצבעים שונים שממרחק באשליה אופטית נראים בצבעים אחרים והעין משלימה כבר את החללים).
מחוץ לתחנה הבנתי שהגעתי למקום הנכון. זו הודו שעליה חלמתי, לא עוד אותם מקומות שהצבעוניות ההודית קיבלה גוונים אפורים, פה מדובר בעיר הבירה מלאת שווקים, מבני ממשל ומבנים היסטוריים מדהימים.
מחוץ לתחנה עומד לו סוג של שוק,  נכון יותר עשרות עגלות עם היצע מכובד מכל טוב: פירות, ירקות, תבלינים, בגדים, מאכלים שונים, מוצרי חשמל בקיצור הכל ובינהן מסתובבות להן פרות שאוכלות מהזבל הזרוק ברחוב, ריקשות אופניים וריקשות ממונעות מחכות לעוברים והשבים ובכביש מכוניות מכל הסוגים ובצבעים שונים וכמובן כולם צופרים איך לא? אחרי הכל זו הודו.
הוקסמתי, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות, רציתי לגעת בכל ולחוש את ההמולה, להיות חלק מזה, שכחתי את יעדי פשוט נאלמתי והתפעמתי התחלתי לצעוד לאן שנשאו אותי רגליי.
שכחתי לציין שגם מזג האויר השתנה, פה בהודו האחרת הלחות נמוכה השמש חמה אך לא יוקדת ושורפת ומדי פעם יש משב רוח בקיצור ניתן לחיות פה.

פתאום נזכרתי ששכחתי לאכול פניתי לדוכן הקרוב וקניתי קציצות תפוחי אדמה (כמו של העירקים זה טעים), להשלמת הארוחה פיניתי לדוכן הבא, זה מכר גרגרי חומוס וג'פטי (פיתה – כזו כמו שעושים בצופים) הקפדתי לדרוש שיהיה בלי חריף והדגשתי שבלי צ'ילי. התיישבתי לי מול הדוכן והתחלתי לאכול את המאכלים הטעימים . תוך כדי כך ראיתי שהמוכר והחברים שלו מסתכלים עלי כאילו מחכים למשהו או שמא מעולם לא ראו מישהו זר אוכל את האוכל הזה, בביס האחרון הבנתי על שום מה הייתה ההתקהלות סביבי, ברגע אחד הפה שלי בער, לא ידעתי את נפשי מרוב צריבת החריף, הם כולם החלו לצחוק והציעו לי כוס מים שהרגע מילאו מאיזה דלי מלוכלך, סירבתי והתחלתי להתרוצץ עם הציוד שלי בחיפוש אחרי חנות שתמכור מים, רק אז הבנתי שהחיפוש יהיה בעייתי משום שאני אומנם נמצא ליד שוק אבל זה שוק אלקטרוניקה. עד שמצאתי את המים התרוצצתי הלכתי כל כך הרבה ובכיוונים שונים ומצאתי את עצמי מול שער הכניסה למבצר האדום (מתחם מהמם שהקים הקיסר שה ג'אהן).

הוקסמתי, מבנים כאלה פיללתי לראות כשיצאתי את הארץ, אולי עוד מאותם הימים בהם יצא לאקרנים הסרט אלאדין, הבנתי שליבי לא יתן לי לחכות ולו רגע נוסף והחלטתי להכנס עם כל הציוד שנשאתי עלי ולבנין המרתק והיפה הזה.