אוהודו

בביקור במבצר האדום ובמסגד ג'מאה הקרוב לא ידעתי את נפשי מרוב התפעמות. נהנתי מכל רגע, מהנופים הארכיטקטוניים שבנה ואומרים שגם תכנן הקיסר שה ג'האן. בתוך המבצר עומדים להם מבנים רבים המלקטים לתוכם סגנונות שונים (או כמו שנהוג לומר בנויים בסגנון אקלקטי או לקטני), ההתחלה היתה בבית המשפט שהקים הקיסר,  בו רצה שכל אחד מנתיניו יאמין שפה מתבצע משפט הוגן וירגיש נוח וירגיש בבית ועל כן החליט שיש לשלב בין חמשת הסגנונות המאפיינים את דתותיהם של נתיניו, מעניין.
כל פרט ומשרבייה גולפו מאבני הגיר האדומות ומהשיש בצורה קפדנית ביותר כמובן שהיום לא ניתן להעלות על הדעת עבודה שכזו, המגע של הפרטים הללו כל כך נהדר, החלקלקות של השיש הופכת פתאום משוננת במקומות מסוימים, כאילו לפועל לא היה יותר כח בשלב מסוים ואולי למקום הזה לא הגיעה יד אדם שתשאיר עליו את שומן הגוף וכך גם תחליק אותו. אבני הגיר גם כן  חושניות וחמות עד מאד, חלקות במקומות אחדים ובאחרים משוננות כמו נייר שיוף. והצבע משתנה לו, ישנם אזורים  שחורים כל כך מרוב מגע ידיים בהם ויש מקומות פנימיים שדי בנשיפה אחת קלה שתסיר את האבק ותחשוף את הצבע האדום הבוהק של הסלע המקורי צבע שדהה עם השנים במקומות החשופים לשמש.
הסיור במסגד גם הוא היה מעניין ומרגש, הגעתי למקום כמה דקות לפני תחילת התפילה לכן נאלצתי לעמוד בכניסה ולהציץ פנימה כיצד רוחצים המאמינים את רגליהם ומתנקים לפני כניסתם פנימה ויכולתי להתבונן בהם מתפללים. לאחר התפילה הורשתי להכנס ולגעת בכל, התפעלתי מכל הסובב אותי, לאחר מכן עליתי במדרגות הצריח ונגלה לעיניי נוף מרהיב. נזכרתי בשיעור "העיר הגדולה" שהשתתפתי בו בשנה"ל הקודמת ובו דיברנו על כך שהאדם לא יכול באמת לקלוט את הכרך כולו, על כן הוא מפרק אותו לגורמים שהם פשוטים יותר להבנה ולקליטה בעבורו.  אז באמת את הכרך דלהי לא ניתן להבין היא מתחילה לפני האופק ונגמרת אחריו, מלמעלה נראה כאילו אין לה סוף ואין לה התחלה, מרבד אין סופי של מבנים צפופים בגבהים משתנים, כל מי ששיחק אי פעם במשחק סים סיטי יהיה שמח להגיע לעיר זו.
בכדי שאני אוכל לתפוס את הכרך, החלטתי לצאת למקום כזה וגם ולמצוא מקום בו אוכל ללון , המדריך או ליתר דיוק המדריכה שלי הדס הציעה לי  בהודעה כתובה עוד בנסיעה ברכבת מספר טיפים בניהם היא כתבה: "תסע ל"מאין באזר" זו חוויה מדהימה. … תחפש [לינה] באזור מלון הארי ראמה."
כך עשיתי, לאחר הסתובבות במקום התחלתי לחפש אכסניה במהלך סיורי נדבק אלי הודי שלא הניח לי והציע לי לראות מלון חדש, איני יודע מדוע  נענתי לו אולי בגלל שכל המקומות היו מלאים או נוראיים ואולי רק כי רציתי שיניח לי, הלכתי איתו, לאחר שהבנתי שהמחירים לא לטעמי רציתי לעזוב אבל אז התחילה הורדת מחירים  גדולה ואני שלא רציתי בכלל לראות את החדר התפתתי והלכתי לראות על מה הרעש, לא האמנתי למראה עיניי.

אומנם היעד היה שנדיגרד אבל יש לי כמה ימים שאני יכול לטייל ובהצעת הדס החלטתי לסוע ביום המחורת לדהרמסאלה שבצפון. כדי להגיע לשם חייבים לעבור דרך שנדיגרד כך שהחלטתי שבחזור אטייל שם.
האוטובוס יצא רק בלילה דבר שאפשר לי לטייל כל היום בין אתרים שונים בעיר ולחוות את העושר שהעיר הזו יכולה להציע  לתייר.
אתר יפה ביותר שביקרתי בו באותו היום היה מקדש הלוטוס, מקדש בהאיי בצורת פרח הלוטוס שמבחוץ מזכיר את בית האופרה בסידני, ומבפנים מרתק במראהו, בתחילה הם בנו שלד קשתות התומכות אחת בשנייה ולאחר מכן בנו עלים עלים שיעטפו את הקונסטרוקציה שלכשעצמה מעניינת ביותר. תוך מחשבה על מבנה שיתאוורר בעצמו ללא מיזוג אויר או איוורור, וללא הגברה אלקטרונית ל"חזן".
בערב יציאתי למסע, הנסיעה באוטובוס צפונה לדהרמסאלה, מקום מושבו הזמני (ביננו הקבוע) של הדהלי למה.

אחרי שעות הנסיעה הרבות ושיחות עם טיפוסים שונים ומעניינים הגעתי ליעד המיוחל. תחנת הרכבת דלהי הישנה, מכיון שהרכבת התעכבה ולא ידעתי מתי יהיה עלי לרדת , שאלתי  ונענתי בתשובה די מוזרה "כשתראה תחנת רכבת שונה זו דלהי" ולא הוסיפו דבר כאילו כולם היו תמימי דעים בנושא, ומהי תחנת רכבת שונה? האם אין בה רציפים? אין בה בלאגן? היא כל כך ענקית שהיא נראת שונה לגמרי? בקיצור לא ידעתי לאיזה שוני לצפות.
וכשהגענו לתחנה היא באמת היתה שונה מכל התחנות הרבות שעברנו בדרך (גם רכבות ישירות מתברר עוצרות באין ספור תחנות, הן פשוט לא עוצרות בכל התחנות – או שעבדו עלי ומכרו לי כרטיסים לרכבת פרברים אך אין לי מענה על כך).
הרציפים היו עמוסי אדם ונראה כאילו אינם יכולם עוד להכיל אנשים נוספים ואם ירד לו  ולו נוסע אחד נוסף מהרכבת וינסה להסתנן לתוך ההמון הרב,  יפלו אחרים  מהרציף בצידו האחר. צעקות מכל עבר, בגדי נשים מסורתיים, בגוונים זוהרים מדהימים בולטים להם בתוך בליל ההמון, ילדים שותים מתוך דלי פח, שני אנשים רבים או שאולי הם מדברים בקול עם הרבה תנועת ידיים חדות, רוכלים בכל פינה. בקיצור, רציף גדוש אנשים ועניין.
אז הגיע הרגע בו הרכבת עצרה, כמו בסט צילומים של סרט, ההמון קיבל את הפקודה אקשיין, והמרדף החל, כל איש רץ לו בטירוף תוך הידחפות לכיוון הקרון שלו, ההמון החל להצטופף, נפערו חורים מול הדלתות לאפשר לנוסעים היורדים לצאת את הרכבת ולאחר מכן החלו כולם לעמוד בטורים ארוכים דחוסים בכניסה לרכבת. היחידים שנשארו שלווים אלה  שהפכו את הרציף למקום הקבע שלהם ,ישבו על הרצפה כאלו   ההמולה הרבה אינה מעניינם.

אז כמובן שהבנתי שהגעתי לתחנה, היציאה מהתחנה היתה קשה הדחיסות היתה רבה ביותר. זה היה דחוס יותר מהנסיעה ברכבת הימנוטה של טוקיו, שבשעות העומס לא ניתן להוסיף לתדירות הרכבות עוד אחת (התדירות היא רכבת כל דקה) ויש כאלה שתפקידם  לדחוס את האנשים פנימה לתוך הקרונות. ביציאה צריך היה לעלות על גשר עילי מהרציף בכדי להגיע ליצאה. מלמעלה ניתן לצפות בנהר אנשים כמו ציור פויטיואלסטי (נקודות נקודות בצבעים שונים שממרחק באשליה אופטית נראים בצבעים אחרים והעין משלימה כבר את החללים).
מחוץ לתחנה הבנתי שהגעתי למקום הנכון. זו הודו שעליה חלמתי, לא עוד אותם מקומות שהצבעוניות ההודית קיבלה גוונים אפורים, פה מדובר בעיר הבירה מלאת שווקים, מבני ממשל ומבנים היסטוריים מדהימים.
מחוץ לתחנה עומד לו סוג של שוק,  נכון יותר עשרות עגלות עם היצע מכובד מכל טוב: פירות, ירקות, תבלינים, בגדים, מאכלים שונים, מוצרי חשמל בקיצור הכל ובינהן מסתובבות להן פרות שאוכלות מהזבל הזרוק ברחוב, ריקשות אופניים וריקשות ממונעות מחכות לעוברים והשבים ובכביש מכוניות מכל הסוגים ובצבעים שונים וכמובן כולם צופרים איך לא? אחרי הכל זו הודו.
הוקסמתי, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות, רציתי לגעת בכל ולחוש את ההמולה, להיות חלק מזה, שכחתי את יעדי פשוט נאלמתי והתפעמתי התחלתי לצעוד לאן שנשאו אותי רגליי.
שכחתי לציין שגם מזג האויר השתנה, פה בהודו האחרת הלחות נמוכה השמש חמה אך לא יוקדת ושורפת ומדי פעם יש משב רוח בקיצור ניתן לחיות פה.

פתאום נזכרתי ששכחתי לאכול פניתי לדוכן הקרוב וקניתי קציצות תפוחי אדמה (כמו של העירקים זה טעים), להשלמת הארוחה פיניתי לדוכן הבא, זה מכר גרגרי חומוס וג'פטי (פיתה – כזו כמו שעושים בצופים) הקפדתי לדרוש שיהיה בלי חריף והדגשתי שבלי צ'ילי. התיישבתי לי מול הדוכן והתחלתי לאכול את המאכלים הטעימים . תוך כדי כך ראיתי שהמוכר והחברים שלו מסתכלים עלי כאילו מחכים למשהו או שמא מעולם לא ראו מישהו זר אוכל את האוכל הזה, בביס האחרון הבנתי על שום מה הייתה ההתקהלות סביבי, ברגע אחד הפה שלי בער, לא ידעתי את נפשי מרוב צריבת החריף, הם כולם החלו לצחוק והציעו לי כוס מים שהרגע מילאו מאיזה דלי מלוכלך, סירבתי והתחלתי להתרוצץ עם הציוד שלי בחיפוש אחרי חנות שתמכור מים, רק אז הבנתי שהחיפוש יהיה בעייתי משום שאני אומנם נמצא ליד שוק אבל זה שוק אלקטרוניקה. עד שמצאתי את המים התרוצצתי הלכתי כל כך הרבה ובכיוונים שונים ומצאתי את עצמי מול שער הכניסה למבצר האדום (מתחם מהמם שהקים הקיסר שה ג'אהן).

הוקסמתי, מבנים כאלה פיללתי לראות כשיצאתי את הארץ, אולי עוד מאותם הימים בהם יצא לאקרנים הסרט אלאדין, הבנתי שליבי לא יתן לי לחכות ולו רגע נוסף והחלטתי להכנס עם כל הציוד שנשאתי עלי ולבנין המרתק והיפה הזה.

האם יש הבדל בין היותך תייר ובין היותך בן המקום? ואם כן מתי אתה הופך להיות בן המקום?

בכל מקום בו חייתי תקופה, הצלחתי להתרגל לסביבה או יותר נכון למדתי אותה והשתלבתי בה, יש שיגידו שזה בשל היות האדם זואןן פוליטיקון (רואים למדתי משהו בבצלאל) או בשפת העם חייה פוליטית.
ההבדל בין תייר ובין בן המקום מתחיל במנקודת המבט, בתפיסה. בעוד התייר מסתכל על הכל מבחוץ ובעיין בוחנת ומרוחקת בן המקום לא עושה את  הפרדה.

ואני שואל את עצמי האם אוכל להרגיש כבן המקום כאן בהודו? אני מבין היום שריגשי השייכות למקום כוללים גם את הבנה והקבלה של התרבות המקומית. אזי אחת השאלות צריכות להשאל:  האם אוכל והאם אסכים לקבל את התרבות המקומית ובאיזו דרך  אאמץ אותה?
בתחילה חשבתי שאין מצב שזה יקרה לי, גם היום אני חושב כך אך יהתעוררו בי ספקות , לדעתי יש הרבה מה ללמוד מאנשים נינוחים אלו, שחיים את ההיום ולא את המחר ובודאי שלא את האתמול הם פשוט חיים.
אז תשובה כרגע אין לי אבל זו נקודה למחשבה!
תחשבו גם אתם – ואתם מוזמנים לכתוב מתי אתם הפכתם לבני המקום במקום זר או חדש בעבורכם.
אני יכול לתת כדוגמא את אמי שהגיעה לה מאור יהודה לירושלים, ובתחושה היא הרבה יותר ירושלמית מאבי שנולד למשפחה ירושלמית שורשית ואת כל חייו בילה בעיר.

אחרי שניקיתי את אבק המדבר (בעזרת סיליט באנג) מהחדר ונפרדתי מאורחים לא רצויים שמצאו בו בית ונותרה לה שפירית אחת שמאנה להפרד ממני, אומרים שהן מביאות מזל אז שתישאר.
החלטתי שעכשיו אני יוצא לראות מעט אדריכלות, הרי זו מטרת  הנסיעה. העיר בה אני מתגורר, Ahmedabad  היא העיר היחידה בעולם בה ניתן למצוא ולראות עבודות של שני אדריכלים מודרניסטים בעלי שם שפעלו באותה התקופה ושניהם הכו גלים עוד בחייהם, לואיס-קהן ולה-קורבוזיה (לגבי האחרון יש לי רגשות אמביוולנטיים אבל… ).

לכל אלו שציפו שעכשיו אצרף תמונות של וילה שודאן אותה תיכנן לה קורבוזיה אני נאלץ לאכזב אותם [קודם כל תתגברו על שנה שנייה], הווילה סגורה וצריך לתאם שבוע מראש ביקור במקום, אז את זה אני אעשה בהמשך השהות שלי כאן אל דאגה !

יצאתי לראות את קמפוס I.M.M אותו תכנן לואיס קהן, כולו עשוי מלבני חימר אדומות ומבטון, הוא מתאפיין בשימוש רב בקשתות ובעיגולים אותם שאב מהאדריכלות המקומית אך "ניקה" אותם/ פישט אותם.
יש משהו רוחני במקום [מלים אולי לא יצליחו לתאר את המקום  אבל בכל זאת אנסה], אולי אלה משחקי האור שחודרים לחללים (מצחיק, אבל האור באמת מעצב את החלל), המעברים יוצרים חוצץ בין הכיתות ובין החוץ וכך מצננים את הכיתות, והכל מלווה בשקט המופתי המאפיין את ההודים, אפשר ממש להתבודד ולהיעלם במבוך המבנים שמציע הקמפוס.
לכל מקום ולכל מבנה מספר כניסות האחת חיצונית, והאחרות פנימיות.
במבט מבחוץ קיים הרושם כאילו כל המבנים מחוברים, אך כשמתקרבים מגלים שיש מרווחים קבועים בין המבנים השונים כאילו כל אחד נותן כבוד לשני.

ורחבה אחת (שאולי היא הגן המואר) פונה לכיוון דרום מוצפת אור בוהק מסנוור מעוררת השראה רבה.
בקיצור, קהן באמת הצליח לשחק עם האור וליצור קמפוס נעים ומעניין, המשתמשים/הסטודנטים ששוחחתי עימם אוהבים ומסתייגים מהמקום. הם אוהבים אותו בשל יופיו השונה מהעיר ומהאפשרות להנתקות מההמון הרב, ומסתייגים מהמבוכיות שהמקום יוצר מהדיסאוריינטציה ומשכפול  המבנים שמבלבל אותם לא אחת,  על כן כל מבנה ממוספר.

במילה אחת, אני אהבתי!.

לאחר חוויה זו החלטתי לארוז תיק במהירות רבה בדרכי לשנדיגראד אותה עיר שתכנן לה-קורבוזיה.
בחיפזון רב ארזתי תיק ועליתי לרכבת האחרונה לדלהי. אחרי שהבנתי מה הולך ומי נגד מי החלטתי שעמידה או ישיבה ללא מיזוג אויר במשך 18 שעות לא באה בחשבון החלטתי לתפנק  במיטה עם מזגן.

הכבישים פה כל כך עמוסים, והבלאגן לא הגיוני בכלל
כולם מתפרצים לכביש לא מסתכלים ולא עוצרים הם פשוט צופרים
ולא מפסיקים לצפור.
על נתיבים לא שמעו פה כל כביש דו נתיבי יכול להיות HighWay
והולכי הרגל צריכים לרוץ ממש כמו רולטה רוסית.בכל פעם  שאני צופה בבלאגן המוטרף הזה אני שואל את עצמי איך אין פה תאונות – מה הסוד לסדר המבולגן הזה?

אז היום ראיתי בפעם הראשונה מעין תאונה, טוב זו לא ממש הייתה תאונה, אבל זה הכי קרוב לזה.
נהג טוסטוס החזיק סולם ביד אחת ובידו השנייה אחז בהגה, לפניו הייתה נהגת, גם היא על טוסטוס, זו עצרה פתאום (כהלך הרוח במקום) בכדי לבצע פנייה.
הנהג שאחריה, זה עם הסולם לא ידע מה לעשות לרגע ואז הוא פשוט עזב את הסולם שנפל על רכבה של הנהגת, היא איבדה שליטה ונפלה ארצה, נפילתה הפריעה לריקשה שגם רצתה לפנות…
ואז התחיל כאוס לכמה שניות בודדות כל מכונית כמעט פגעה בשנייה (למזלי הייתי בריקשה במעגל שלישי לאירוע). תוך שניות כולם התאפסו וחזרו לבלאגן הרגיל כאלו מורגלים לסיטואציות מעין אלה ואין שום סיבה להתרגש [על החלפת פרטים לא נראה לי ששמעו בתת היבשת הזו].

לאחר ההלם הראשוני לא הפסקתי לצחוק, רק פה מישהו בכלל יעלה על דעתו לנהוג על טוסטוס עם סולם ביד אחת.
נהג הריקשה לא ידע מה לעשות איתי והתחיל גם הוא לצחוק – אני חושב שהוא צחק עלי

כשהתגייסתי נשלחתי לטרונות בשבטה,
בכניסה לבסיס מתחת לשלט ההוליוודי "שבטה" מישהו כתב: "שבטה קיימת והעולם שותק"
מי שכתב את זה לא ידע ולא היה לו מושג על מה הוא מדבר.

תחשבו על עיר במדבר עם שמש יוקדת כאילו מישהו משתמש במראות בכדי לכוון את כל חום השמש רק עליך, חול מתעופף באויר, גמלים משוטטים, צפירות, אשפה בכל פינה
בקיצור בלאגן לא נורמאלי. ובתוך כל זה ישנו נווה מדבר – האוניברסיטה,
אליה נכסנים דרך שער מתכת רעוע המפריד ממש בין קודש לחול, בכניסה יש מדשאה, מבנים מודרניים ברוטליסטים, עובדי ניקיון שמטאטים כל היום את החול, פינות ישיבה ושקט! סוף סוף קצת שקט, רק ציוצי הציפורים מפרים  את השקט.

מהאוניברסיטה נשלחתי למעונות לקבל חדר, נסיעה קצרה של מספר דקות בריקשה,
נוסעים ישר ברחוב חוצים צומת גדולה (כמובן שעל עיוור – אני לא יכולתי לעמוד בזה ועצמתי את עיניי), פונים ימינה בצומת הבאה שכולה ערימת זבל אדירה עם עשרה הודים הממיינים את הזבל, נוסעים ישר ברחוב המאוכלס כולו  בדרי הרחוב הנחים להם ואלו שהתעוררו פשוט עושים צרכיהם בצידי הכביש.
והופ, פונים שמואלה לשטח המעונות. מגרש מדברי מלא אשפה ועשבים ואחריו מבנים, כל מבנה שייך למוסד חינוכי אחר ומחולק לבנים בנות.

כשהגעתי הייתה המולה במבנה, 6 עובדים שהתברר שהיו אחראים על ניקוי חדרי רעשו  , אחד מהם טיטא את החדר וכמות החול שיצאה ממנו הייתה גדולה מאד, אחר לקח סמרטוט רטוב והחל לנקות את הריצפה או יותר נכון, למרוח את הבוץ בכל החדר, השלישי הביא שני דרגשים, בעוד שהרביעי הרג עכבישים, החמישי ניקה את הארון והשישי ניצח על כולם.
מאוורר התקרה לא פעל – אבל הפתרון הוא פשוט לזרוק נעל אחת ולהפעיל מחדש ויש אויר.
ברגע שהם סיימו את עבודתם קיבלתי את המפתח – כמה שניות לאחר מכן התחלתי לצחוק מהסיטואציה ההזויה שאליה נקלעתי, ואולי  מהתובנה למצב בו הכנסתי את עצמי.
על טלויזיה, אינטרנט או מכולת קרובה אין בכלל על מה לדבר.

גילוי נאות.
כשהייתי ילד חשבתי שהוציאו את שירותי הבול פגיעה מחוץ לחוק או לפחות לתקנות משרד הבריאות, לכאן זה עדיין לא הגיע ומלכודות העכברים גם הן מצויות בכל פינה .

עד כה נראה סבבה

המקלחת - המים משפריצים לקיר השני

החדר - בשל גודלו לא יכולתי לצלם הכל

את הטירוף בכבישים פה אי אפשר לתאר,רעשי הצופרים הופכים למקהלה מטירופת ואינם מסיקים ולו לרגע קט.
חציית הכביש היא סיכון קבוע, אתה חוצה והנהגים לוחצים על הגז, כל רגע כמעט מתרחשת פה תאונה.אך  הטירוף האמיתי מתגלה כשאר עולים על מונית, בכל המוניות המראה המרכזית פונה כלפי הנהג ובעצירות הם עסוקים בגינונים מולה ובצפירה לשם השעשוע.
אם עדין יש מראות בצידי הרכב הם מקופלות פנימה על מנת שלא ישברו.

נהג מונית אופייני במומביי

זה מספר שנים מדברים על הוספת חברת תקשורת סלולרית לשוק הישראלי,
שלושת החברות המובילות חולקות את טבלת השוק בצורה שווה מזה שנים, כל אחת מהן מחזיקה בכ-30% מכלל המנויים בעוד שלחברת מירס מחזיקה בכ-10% ופונה למגזר עיסקי מסויים.
בשל מצב זה החליטו במשרד התקשורת שיש להוסיף מפעיל תקשורת תחרותי לשוק, אך השאלה היא באיזו דרך וכיצד צריך אותו מפעיל לעבוד.
יש כאלו החושבים שהוא צריך להשתמש בתשתית של החברות הקיימות ולשלם להם עבור השירותים, יש כאלו שמאמינים שחובה עליו להיות עצמאי לחלוטין ויש המאמינים כי צריך להפריד בין התשתית ובין שירות הטלפונייה כמו שירותי האינטנט בארץ (שלדעת משרד התקשורת הם נחשבים להצלחה גדולה כאשר בזק, הוט וסלקום מספקים את התשתית וחברות אחרות מספקות את החיבור ושירותי האינטרנט), לאחרונה נכנסו מפעילי קוים נייחים חדשים הפועלים על תשתית האינטרנט ומספקים שירותי VoIP
(Voice over IP)
הרעיון ב VoIP הוא שניתן לספק שירותי תקשורת זולים החברה הידועה ביותר בתחום היא סקייפ ששינתה את פני התקשורת הבינלאומית בעולם.
בנוסף לכך במשרד התקשורת שוקלים כבר שנים פריסה ארצית של שירותי WiMax (שירות אינטרנט אלחוטי ארוך טווח בניגוד ל Wi fi הקיים כמעט בכל בית ובית קפה היום).

FreeTelecom
קיבלה זיכיון לערוך ניסוי בו משתמשה מריצים תוכנה על גבי הטלפון הסלולרי שלהם, ומסוגלים לדבר באמצעות האינטרנט בתצורת VoIP, התשלום הוא עבור השיחה בלבד ז"א שאם לא דיברת לא שילמת אך צריך לשלם עבור תשתית האינטרנט.
מחירי דקת שיחה לקוים נייחים זולים יותר מבזק והמתחרים (לפי חבילות הבסיס)
ומחירי דקת שיחה לקוים ניידים זולים יותר בהשוואה לחברות הסלולר במחירים ללקוחות פרטיים.
אבל שוב אני מזכיר שצריך לשלם בנוסף עבור תשתית האינטרנט, אם אין לך אינטרנט הקו לא יפעל.

לאחר בדיקת התוכנה אני יכול להגיד שעל מערכת הסימביאן שלי היא פעלה בצורה סבירה, אך לפעמים התקשתי בקבלת קול או ניתוק השיחה והתוכנה צורכת הרבה אנרגיה וגומרת את הסוללה.
כמובן שהתוכנה מאפשרת שליחת הודעות טקסט והתכתבות עם חברים ברשתות חברתיות ותוכנות מסרים מיידים.
תוכנה מתממשקת בצורה נהדרת לרשימת אנשי הקשר שלך וליומן השיחות כך שהחיוג הוא פשוט ונוח כמו שימוש בטלפון הסלולרי עצמו.
ניתן גם לבצע שיחות דרך תוכנת ה Fring אך זה מצריך הגדרות מיוחדות.

היתרון הגדול הוא לשוהים בחו"ל – כל עוד יש לכם אינטנט אלחוטי וטלפון נייד המסוגל להתחבר לרשת האינטרנט האלחוטי (אני ממש לא ממליץ לגלוש ברשת הסלולרית בחו"ל היות והדבר יקר ביותר) להפעיל את התוכנה ולדבר במחירים כמו בארץ בקידומת 078 (קידומת לניסויי תקשורת של משרד התקשורת) שהיא קידומת מספרים נייחים בארץ כך שמי שמתקשר אליך משלם כאילו התקשר לבזק (שיחה הזולה יותר משיחה לטלפון נייד).

יהיו אלו שישאלו מדוע לא להתקין סקייפ על הנייד וזהו – התשובה קודם כל היא שבכדי שיהיה לך מספר קבוע בסקייפ עליך לשלם עליו תשלום קבוע מה גם שהשירות לא נתמך בארץ. בנוסף דקת שיחה לטלפונים בארץ דרך סקייפ יקרה יותר מזו שמציעה חברת פרי טלקום.

נסו

ביומי הראשון במומביי טיילתי בכל אתרי התיירות בעיר
למעשה ישנם עכשיו אתרי תיירות חדשים בעקבות הסרט "נער החידות ממוביי" אבל הם רחוקים ממרכז העיר ואולי מחר אצא לטייל בהם. אך, הנה כמה תמונות מאתרי התיירות המופיעים בסרט עם החולצה הגדולה שקיבלתי ממשפחת פס.

המכבסה הגדולה בעולם - מומביי

במכבסה הגדולה בעולם

בתחנת הרכבת ויקטוריה

ממעוף הציפור אפשר לראות את העיר המגוונת מומביי, מגדלי זכוכית, שיכוני ענק, ברכות, משטחי עפר, פחונים, וילות ועוד.
כל מי שהיה בהודו סיפר לי על היציאה מהמטוס, הרגע בו אתה קולט מהי הודו ולאן הגעת.
אז אני אספר למה כולם מתכוונים, עת שאתה יוצא את פתח המטוס אתה מרגיש או יותר נכון מריח שהדפו אותך לתוך שקית כורכום ענקית מלאת קיטור חם ולח.
ענת: "ביסלי גריל" זה כלום לעומת ריחו החזק של הכורכום .
אך תוך זמן קצר מתרגלים לניחוחות השוק, ומתחילים להנות מחוויה על חושית.
החוויה בעיר מומביי מגרה חושים רבים ונראה שכל החושים חייבים לשתף פעולה בכדי להבין או לחוות משהו מהמגוון שהעיר הזו מציעה ומספקת.
הצבעוניות של הודו מלווה בריחות עזים וציבעוניים ובקולות צפירה המשתנים במהירות ממקום למקום ובאדיבות האנשים שגם הרמאים שבהם עושים זאת בחן.