אוהודו

המבטא ההודי לפעמים בלתי מובן בעליל, וכשאתה שואל אחרים מה נאמר הם חוזרים על אותה המילה אך עדיין מדובר בשיח חרשים, לפעמים אני חוזר על מה שהם אמרו כך עם המבטא שלהם כדי שאולי אוכל לפצח את שאמרו, באחד השיעורים דיברו על המילה environment אבל הם אומרים את זה כמו en-ro-met (או משהו דומה) שיעור שלם ניסיתי להבין, אבל הם לא יכולים לגבר בקול רם בשעור ולא ניתן להעביר פתקים או מחברות במהלך השעור, כל התלמידים הזרים ישבו כמו טמבלים וניסו להבין. כששאלנו מה משמעות המילה, הם חזרו על אותה המילה הלא מובנת רק בסוף השיעור כשכתבו את המילה הבנו על מה דובר (הבנו עוד קודם מההקשר אבל זה לא היה וודאי).

או למשל מילה פשוטה כמו we הופכת לV ויש עוד הרבה דוגמאות.

כשאתה מטייל במקומות שונים ישנם השאלות הקבועות לזרים:
Your country?
Your currency what?
You have for me?

אבל לפעמים נשאלות השאלות הקשות שהן לא ממש מובנות, לכן כל שנותר הוא לחייך באלגנטיות ולנענע בראש (נהייתי ממש מומחה בתחום) ואז להתרחק באיטיות תוך העברת המבט באלגנטיות לנקודה אחרת.

אבל יש שאלות שאין לך מושג איך להגיב להן:

Can I shoot you?
מה תענה לשאלה כזו, כן ועכשיו? או אולי עם מה? אני אולי ברשותך יכול להגיד מילה אחרונה?
מאיפה הגיעה השאלה הזו בכלל?

לפעמים מגיעה השאלה
Click you ok?
מה אני עכבר שאתם רוצים להקליק עלי?

Can I take you?
לאן? אתה אומר או שאתה שואל? בקיצור מדובר בחטיפה,

כל השאלות האלו מתכוונות לפעולה אחת פשוטה רק שלוקח לך זמן להבין על מה הם מדברים אותם עוברי אורח, כולם רוצים לצלם אותך או שרוצים שאתה תצלם אותם. הם נוהגים להשתמש גם כלפי עצמם בגוף שני.

photo shoot
click/capture a photo
take a photo

השאלה הגדולה ביותר היא
you full size shoot? OK
אני עדיין רוצה להבין מה רצה אותו נהג ריקשה להביע באמירה זו? אולם טרם מצאתי את התשובה לכך? הרבה חידות.

טוב אני כבר יותר מחודש בהודו,
והבלוג הזה קיים עוד קודם , לא הצלחתי למצוא שם נורמלי לבלוג: "מהודו באהבה" נו באמת.
אז אני מכריז על תחרות נושאת פרסים לבחירת שם לאתר,כל מי שרוצה להשתתף מוזמן לכתוב את השם שהוא מציע, בתגובה אני אפרסם את כל התגובות והשם המוצלח ביותר יזכה את מציע השם
בפרס חסר תקדים!
שקית טבאק אדום שיוכל ללעוס, ללכלך את השיניים בצבע אדום ואחר כך לירוק (להריק- כמו שאומרים הילדים) בכל מקום שתרצו, זה מנהג הודי עתיק.

כחלק מהתחשבות ברגשות הציבור החלטתי לא להוסיף תמונה של שיניים לועסות טבק אדום,
אז בבקשה הציעו שמות מגניבים

למי אין סורק היום?
הסורק כיום, הפך לכלי יום יומי. אצלי זהו כלי מאד מרכזי בעבודתי, כל מסמך וכל עבודה  הופכים לקובץ ממוחשב.

אז במקום שתפיסת העולם לעתים הפוכה, גם הגישה לשמוש בסריקה, גם היא הפוכה.
נתחיל מזה שאין סורקים, פשוט אין, זה לא בשל מחיר או שקול אחר,  אלא שפשוט אנשים לא קונים סורקים.
ובמידה ואתה רוצה לסרוק עליך ללכת למכון, במכון צילום עולה 8 אג'. הדפסה עולה 2 רופי הדפסה צבעונית עולה 10 רופי וסריקה, אותה פעולה פשוטה שכמו צילום מצלמת את הדף עולה 25 רופי, משעשע.
אני מתחיל מהלך של הפיכה בבית הספר, מאחד את הסטודנטים לשתי פעולות, האחת שיתקנו את הסורק הקיים או שיקנו חדש והשנייה שכל סטודנט במחלקה ייתן 10 רופי ונקנה סורק.
הסטודנטים חוששים מעט ממהלך זה, הם משלימים עם המצב, הם פשוט מצלמים את החומרים  במצלמה רגילה ואז מדפיסים את זה. רק שבאדריכלות צריך קנה מידה מתאים, אז משקיעים שעות בניסיון שהתמונה שהתעוותה בגלל העדשה תהיה בקנהי מידה תואם.
נקווה שלא עוד.

שתי המורות המנחות את הסטודיו חילקו אותנו לשלשות, כל קבוצה קיבלה מבנה בעיר או ליתר דיוק בעיר החדשה. העיר הישנה אמדבאד (אחמדאבאד) נבנתה בצד אחד של הנהר על ידי אחמד שאה והוקפה בחומות, עם השנים נפרצו חומות העיר כמו שקרה במקומות רבים בעולם , הצורך בחומות המקיפות את המדינות התייתר והערים לא היו עוד ערי מדינה ולא היה צורך בחומות הגנה, האוכלוסיה גדלה והצפיפות בעיר גדלה מרקם דחוס ועשיר לא התאים לחיים בחברה חדשה.
באותה העת הבריטים החלו לשלוט בהודו, הם הקימו גשר שיחבר בין שני צידי הנהר, גשר אליס, גשר שעם הזמן כך חשבו יוכלו לגבות תשלום עבור המעבר עליו.

וכאן אני מתחיל להשתלב בתוך הפאזל, כמה שנים לאחר בניית הגשר בנו הבריטים את המבנה הראשון בצידו השני של הנהר מבנה ה Town Hall, זה המבנה אותו קיבלה קבוצתי לחקור, תאטרון העיר מרכז התרבות החדש.
לאחר חיפוש בספריה נתבשרתי על ידי חבריי לקבוצה שאין קשר בין המבנה שלנו לעיר ושכך מסתיימת העבודה כל שנותר הוא לצלם את האזור ולסיים.
נשמע תמוהה ביותר, כל מבנה מתקשר באיזו דרך למקום בו הוא נמצא, אי אפשר להניח שמבנה לא קשור לסביבתו הרי המשתמשים בו צריכים להכנס אליו לכן עליו להיות בעל חיבור למערכת הרחובות של העיר, לא רק הנגישות היא שמחברת אותו לסביבה אלא גם הסביבה שנוצרה סביבו … בקיצור יש מה לחקור לדעתי.

לאחר ויכוחים החלטנו לעשות מה שאדריכלים אמורים לעשות, לראות תכניות ובהעדר כאלו לפתוח מפה ובהעדר כזו לפנות לגוגל או לבינג (מייחצן, פשוט שירות המפה של מיקרוסופט עשיר יותר).
במבט ראשון אפשר לראות שמבנה העירייה הוצב לו מול הגשר בקו לינארי ממבנה השוכן בצידו השני של הנהר אקסיס ברור, מתברר שאת השני היושב על אותו האקסיס בנו האנגלים זוהי הכנסיה החשובה ביותר בעיר.
אז לא רק שיש שיח בין שני צידי הנהר, יש גם ביקורת, הבריטים בחרו לבנות מבנה חברתי מרכז תרבות בצדו השני של הנהר מעין אמירה שבניגוד לעיר העתיקה פה תבנה עיר עשירה בתרבות אולי כזו שהדת היא לא בראש סדר מעייניה.
מספר שנים לאחר שסיימו לבנות את הTown Hall בנו הבריטים לצד המבנה הזה את הספרייה העירונית ובית ספר, אכן אמירה רצינית:כלומר פה התרבות תתחיל, גם קנה המידה השתנו ממבנים צפופים, נוצר מרקם מרתק שבמרווחים בין המבנים נוצרות הדרכים פה בעיר החדשה הכל מרווח "מודרני" על כן צריך להגדיר את הגבולות אחרת אף אחד לא יידע מה שייך למי ואיפה הכביש ואיפה קוי המגרשים.

אז היה די חומר להתחיל לחקור את המקום, ויצאנו למקום.

לפני התגלה מבנה בעל מידות קלאסיציסטיות, מאין וילה פלאדיינית עם משרביות הודיות וכיפה מונגולית במרכזו, בקיצור מבנה לקטני (צבי אולי תכתוב ערך בויקיפדיה).
המבנה עצמו מוקף חומה לא גבוהה אך זו מנתקת את המבנה לגמרי מהרחוב, הוא יושב על פודיום ובניגוד לתפקידו הוא אינו מזמין איש לבקר בו הוא מנוקר לסביבתו כאילו אומר אני פה תרבותי כולכם לא, אל תתקרבו אלי או במידה ואתם רוצים לבוא להיכנס אלי תעשו טובה תבואו עם כרטיס אחרת קישטה.
ומצד שני הוא עומד לו על האקסיס החזק ביותר בעיר.

כמשחק השוותי את המבנה לפנתאון שברומא או יותר נכון את רחבת הכניסה באומרי כי במידה והיו משנים את הרחבה רק במקצת כמו את גובהה וחיבורה למפלס הרחוב יכול היה להיות כי תפקודה היה שונה, כך גם עשינו במבנה הזה והראנו שבאמצעות שינויי פשוט של חיבור המבנה לרחוב אפשר לשנות הרבה רק ע"י ישוניי פשוט.

מעניין

ההגשה היתה אחלה, מלאת עיניין והרעיון לשינוי פשוט שיכול לחולל פלאים העלתה שיח רווגוני על התפתחות עיר ושינויים שיכולים להתחולל בה.

ההודים בלחץ, לאחר הפיגועים שהיו פה בשנה האחרונה, הוצבו שערים לגילוי מתכות בכל בית עסק גדול ובמקומות ציבוריים.
השערים החדשים נראים בלויים וישנים כאילו הוצבו במקום לפני שנים ומשיהו שכח אותם שם. כמו העתיקות, נראה שהזמן עשה את שלו.
גם המאבטחים העומדים לצידם נראים כאילו הוצבו שם לפני שנים רבות, שמחת חייהם עזבה אותם מאז שהוצבו בכניסה הזו.

אני אוהב לעבור תחת אותם שערים (ולא בגלל שזה מזכיר את הבידוק הביטחוני בארץ) זה פשוט משעשע, כאשר עוברים תחת השער והגלאי מצפצף, השומר יודע שהשער פועל כראוי, זה סימן טוב צפצוף=עובד=טוב=עבר את הבדיקה בשלום, אך כשהגלאי בשער אינו מצפצף, או אז מתחילה לה סאגת בדיקה עם מגנומטר וכו'.
במידה והעובר מתבקש לפתוח את התיק אפשר להשיב: Laptop אזי הבדיקה מיד מסתיימת, לא ברור לי מדוע, זה כאילו שנאסר על השומרים להתבונן במחשבים ניידים, לכול היותר הם ינעלו את התיק עם אזיקון.
כפי הנראה הם עדיין בתוליים עם השערים הללו, למרות שאלו כבר נראים שעבר זמנם וצריך לחפש אחרים.

במידה והשער לא יצפצף הוא יתעורר אל דאגה בנתיים כולם עוברים עם חפציהם פנימה

אחרי שמטיילים בהודו הכל נעשה פשוט יותר, האמת שגם מזג האויר הצטנן כמעה,  אומנם באמדבאד רק טפטף אבל נעשה נעים יותר והעיר, היא נראת לי עתה  פחות מדברית, היא מתחילה לקבל צבעים חמים יותר, רכים יותר מהאפור שראיתי בה קודם.

כמו שרבים יודעים הייתי אמור להיות הסטודנט היחיד שמגיע מחו"ל. כשהגעתי , סיפרו לי שהתברר שיש אולי סטודנט הולנדי נוסף שיצטרף,  ואולי עוד שני סטודנטים מספרד שיגיעו לחודש אך לא ילמדו איתי, אני מצידי הייתי לפני הטיול ושמחתי שאהיה עם עוד זרים ולא לבד.

אך המציאות עולה על כל דמיון, יומיים לפני תחילת הלימודים הגיעו שני שווייצרים, פה חשבו שהם מגיעים בסמסטר הבא, אבל הם הופיעו, בדרך הודית סדרו להם מיד הכל. כיום סיימון וג'ונס הם חבריי לכיתה, ההולדני (יורי) הוא שותפי  לחדר, אך התברר שטעו בחילופין שלו מכיוון שיורי הוא סטודנט לתואר שני , גם זה לא היווה בעיה והוא עבר לתואר השני ויתחיל ללמוד עוד שלושה שבועות, ולא זו בלבד, אלא  ששבוע אחרי תחילת הלימודים (12/7) הופיעה בחורה צרפתייה (את שמה כרגיל, אני לא זוכר) והיא הגיעה לשנה, אך להם לא היה מושג שהיא אמורה להגיע גם מזה לא התרגשו ומיד קלטו אותה יפה והיא צוותה לכיתה שלי.
אז מסטודנט חו"ל יחיד, אנו קבוצה של ארבעה בכיתתי. שניים בשנה מעל ואחד בתואר שני. והיד עוד נטויה, ממש כמו ליב בבצלאל האחראית על חילופי הסטודנטים אולי זו תכונה נדרשת ל"אחראיות" כאלו שתמיד נכונות להפתעות …, בהודו זה מקובל כך שאיתם אני זורם.

בחירת הסטודיו הייתה קלה ביותר, לפני תחילת הלימודים נתנו לי דף עם הסבר על שלושת קבוצות הסטודיו הפתוחות בעבורנו: עיצוב בינלאומי, מגורים ושימור.
אני כמובן בחרתי את הראשון, אך מיד הסבירו לי שהוא לא יפתח הסמסטר וביקשו שאבחר אחר,  בחרתי את הסטודיו השני ברשימה - מגורים, מיד התברר שגם הוא לא יפתח אז נשארתי עם השימור. העיקר היתה בידי זכות הבחירה, המנגנון הדמוקרטי – אני יכולתי לבחור, זה מה שחשוב, וגם אם זו הבחירה היחידה שהיתה בידי, אני בחרתי באופן חופשי! הקטע המופלא מכולם  הוא, שעם תחילת הלימודים התברר שגם סטודיו שימור אין אלא, סטודיו סמי- אורבני , סטודיו העוסק בקשר בין המבנה לעיר ולכל מרכיביה. וכמובן  אין שמח ממני בענין זה, התוודעתי וכתבתי  בנושא עבודה במסגרת סמינר בהיסטוריה ותאוריה, התחושה שלי היא שסוף סוף יתאפשר לי לעשות שימוש בידע ובחומרים שרכשתי ואוכל לעצב מקומות אנושיים ראויים למחייתם של בני אדם. סטודיו בו ג'יין ג'קובס (מחברת "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות") היא דמות מפתח ולא מילת גנאי.

לא זו בלבד, אלא מדובר בסטודיו בקבוצות, ובמהלך  הסמסטר מחליפים קבוצה ,כאשר בעוד זמן מה  יגיעו סטודנטים לאדריכלות זרים, אמריאקים מניו יורק ויחד איתם אנחנו (המקומיים), אמורים לאבחן את הסביבה בה אנו מתפקדים וצריך לפתח ביחד פרוקייט עם ראייה מקומית, וראייה חיצונית ולבדוק כיצד הבדלי התרבויות משפיעים ולבחון את יחסי הגומלין בסביבה יחדיו . מעניין,  מצחיק ביותר הוא  שאני אצטרך להיות מקומי עד אז. לכן מרגע זה כולם באבות ואני מדבר  רק עם גילגולי לשון ומניד את הראש ימינה ושמאלה תוך כדי הדיבור.

יהיה מעניין!

כמה מילים לגבי החשמל
כשאין חשמל, זה נראה כשגרה שאין ממה להבהל הוא יחזור אל דאגה, מתי?
אם הפסקת החשמל בבוקר כולם ירגיעו אותך שעד- 12 יהיה יהיה אור, אם ב-12 הוא לא חזר אז ייסבירו לך שב-5 הוא בטוח יחזור, אם ב-5 לא השתנו פני הדברים אז ב7- הכל יסתדר ואם ב7- הוא לא חזר אז אל דאגה מחר יהיה יום חדש.

כשאין חשמל אין אפשרות לעבוד, פשוט אין מאווררים ואין תאורה אז לא עובדים, כולם יושבים בחוץ מחכים ונראים עייפים כאילו מישהו הוציא להם את כל האויר מהמפרשים.

הפתרון הוא ללכת לאיזה קניון להתרענן שם יש גנרטור ומשמעותו יש חשמל, אני עשיתי את זה כי נגמרה לי הבטריה במחשב אבל מהר מאוד התבקשתי להפסיק את גזלת החשמל.

בקיצור צריך להתרגל להתנהלות כאן, וצריך להבין שחשמל הוא מותרות ולעולם אין לתכנן על המחשב, לכן כולם ממליצים לשרטט ביד (זה לא אומר שהם יעבדו כשאין חשמל, זה פשוט מומלץ כי כך תוכל לעבוד כשאין חשמל) ובינתיים לשתות צ'יי.

וכשמגיע החשמל כולם שמחים ורצים לשבת כמה דקות תחת המאוורירים.

המונסונים היו אמורם להתחיל ביוני בכל הודו, הם איחרו לבוא אך לאמדבאד  לא הגיעו.
לפני שבוע חשבו שהנה הגיע סוף סוף , ביום שפגשתי את המונסון בשנדיגארד טפטף גם פה ערב אחד, תחילת הלימודים הותנו בגשם הראשון מכיוון שהם רצו לוודא שהמבנה ערוך לגשמים ואותו טפטוף היה אישור לתחילת הלימודים.

אך זו הייתה רק הטעייה המונסון לא הגיע.

החזאים אמרו שרק בתחילת שבוע הבא יחלו הגשמים פה באיחור של חודש וחצי, כולם היו מאוכזבים מהאיחור הרב, זה אומר שעוד שבוע נצטרך לסבול את החום הזה, כאשר הגשם יורד הטמפרטורה צונחת מיד בכמעט עשר מעלות ומזג האוירנעשה נעים יותר.

שלשום טפטף שוב, אך אותו טפטוף לא התחזק הוא רק גרם להפסקות חשמל [שהתחלתי להתרגל אליהם בשל תדירותן הגבוהה] ובעיות בכל העיר.

אז היום עם רדת הליל החלו מתופפם לתופף בחצר בית הספר ואליהם הצטרפו סטודנטים רבים בריקוד הגשם המסורתי, ריקוד שלרוב רוקדים בחודש דצמבר בסיום העונה הגשומה ומטרתו לבקש מהאלים שימשיכו להמטיר גשמים.
אז בהתארגנות ספונטית בחצר בית הספר התחלנו לרקוד את ריקוד הגשם צעד קדימה, צעד ימינה ועוד אחד ולבסוף צעד שמאלה וסיבוב. את הידיים מניפים לצדדים מתחילים במעגלים ואז בשרשרת ארוכה ממשיכים להסתובב, היה  כייף אמיתי, אוירה מופלאה ותחושה משרחררת, כולם מכירים את הריקוד, על אף שמודבר בסטודנטים מכל רחבי הודו.

מספר שעות לאחר מכן אפשר היה להריח ריח שונה באויר, הרוח החלה לנשוב, אני שכבר רכשתי נסיון בשנדיגארד, נסתי מיד מבית הספר ברגע שהגעתי למעונות, נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות החל לרדת, ממש מבול,  המונסון הגיע!

הסטודנטים במעונות החלו לרקוד בגשם, הייתה  הילולה של ממש, כולם עמדו בחוץ וצפו בפלא. המרזבים בקושי יכלו לספוג את כמות המים , אי אפשר היה לשמוע דבר מלבד שאון פגיעת טיפות הענק ברצפה וזמזוןם של שירי מייקל ג'קסון [גם פה יש רבים שהעריצו אותו]

אני חושב שהם פוחדים מהרעמים אחרת איך ניתן להסביר שבכל רעם הם צורחים בקול אדיר. בשתיים בלילה החלו לתופף בבלוק השכן ושוב הסטודנטים קמו וופצחו בריקוד הגשם,
בקיצור חוויה.
לדעתי בטקסים הפגאניים יש משהו מושך ומרתק.

נתחיל מזה שהתבקשתי להראות סימני חיים לאחר שעשרות אנשים נפטרו היום משתיית אלכוהול בעיר אמדבאד (אחמדבאד).
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3743851,00.html

אני עדיין עסוק בניסיונות להתגבר על האוכל החריף ולא מעוניין להכנס להרפתקאות חדשות. מה גם שאני לא חובב אלכוהול אז אפשר להיות רגועים.

מספרים שבמקומות חמים נוהגים לאכול אוכל חריף בכדי להתקרר,  כיצד להתקרר? אז כך, כשאוכלים חריף מתחילים להזיע והזיעה אמורה לצנן את הגוף,  זו טעות, כשאוכלים אוכל חריף אכן מזיעים אולם לא כך מצטננים.אלא שכשאוכלים חריף הפה כולו נשרף, בוער ומרגישים  כאילו עוד רגע הראש יעלה באש והדבר היחיד שיכול להציל אותך זו שתיית  מיים צוננים במהירות. אתה שותה ליטר מים בניסיונות להרגיע את השריפה ואז מגיעה גם תחושת הצינון, שהיא תוצאה של מספיגת כמות מים רבה במהירות ישר למערכת העיקול .

נכון הוא, שככל שמגיעים לאזורים הרריים או צוננים יותר האוכל נעשה פחות חריף, לרוע המזל אמדבאד היא בלב המדבר או כמו שאמר לי מקומי ברכבת אמדבאד לא נמצאת במדבר המדבר פשוט מתחיל אחריה, אז האוכל פה סופר חריף וכשהם אומרים שזה לא חריף בכלל זה עדיין חריף אבל מעט וכשהם אומרים שזה לייט זה אומר שאני הולך לסבול,
אבל נראה לי שבימים האחרונים למדתי להתמודד עם החריף או אולי אט אט נהרסות לי בלוטות הטעם בפה בצריבה בלשון ואני מתחיל להתמודד עם החריף בפה, לגבי הקיבה זה כבר סיפור אחר.

הגעתי לעיר והלימודים החלו, הקמפוס מדהים סטודנטים רוקדים בחצר בערבים, נחים על המדשאות ביום, בצהריים משחקים קריקט וכדור נוצה.בקיצור כייף לא נורמאלי אווירה אדירה, אך לא אווירת לימודים.

הזמן פה הוא זמן הודי לחלוטין 10 זה אומר 12 לכן זה אחרי ארוחת צהרים [שחייבת להיות בדיוק ב-12] משמעותה אחרי הארוחה ואחרי המנוחה שלאחר הארוחה ואולי גם אחרי הצ'אי זה אומר משהו כמו שתיים.

אני לומד לקבל את זה, ולהתמודד  עם לוחות הלא זמנים, זה אכן נווה מדבר בתוך העיר

ילד מתקלח בין רציפי הרכבות בג'יפור

קמפוס ברוטליסטי (מלשון ברוט-בטון) זה מרשים, המתכנן שלו ושל רוב בנייניו הוא דושי, אדריכל מקומי שעבד צמוד לקורבוזיה ואף נסע איתו לפריס לעבוד במשרדו.
כל אלמנט בו פואטי, אם זה גרמי המדרגות, ואם זה המרפסות והחללים הכפולים, פשוט יפה.
אך מעבר לזה אולמות הסטודיו נוחים לשימוש, הם בקנה מידה אנושי לחלוטין, בקורות המבנה הפונים צפונה הוא טיבע תבלטים של סרגלי מידה במידות של מטרים ושל רגל בכדי שאלו יעזרו לסטודנטים להבין את קני המידה שהם מתכננים בהם. פשוט, שימושי ונח.
עוד היה חשוב לו שיהיה  עירוב בין הסטודנטים מכל השכבות, הוא פעל בשתוף פעולה  עם המוסד והם הגדרו כיצד צריך ללמד וללמוד וכפועל יוצא נבנה המבנה, העירוב המיוחד בין הסטודנטים היה חלק מהתהליך ומהתכנון. והוא צלח מאד, בסטודיו שלי חולקים סטודנטים מסמסטר 9 וסמסטר 8 חלל משותף (שנה חמישית ורביעית ביחד) הסטודיו שלנו הוא מרפסת עילית המשקיפה לסטודיו של שנה שנייה, והמוזיקה שהם  למטה מאזינים לה, אנחנו  שומעים אותה טוב  למעלה, על מנת להגיע לחדר המחשבים צריך לעבור דרך סטודיו שנה שלישית שהוא משקיף לסטודיו של שנה ראשונה.

הבניין בנוי כולו מלבני חימר אדומות ובטון, עבודות הבטון יפות ביותר, לכיוון דרום מצויות מרפסות שקועות עם קירות בטון ניצבים המשמשים כבריסולטים, הכל עשוי בקפידה רבה וניכר שהושקעה חשיבה מעמיקה ורצון רב בתכנון המקום.
לדוגמא, ברגע שהגעת לקמפוס, תהיה מוגן מפני הגשם, יהיה לך מחסה אך עדיין לא סטרילי,   מידי פעם תאלץ להיות חשוף לגשם, אך  רק לשניה, הוא בנה קומת עמודים משוחררת (קומה רק על עמודים) שהמקומיים קוראים לה המרתף, ובניגוד לגירסאות הישראליות פה זה עובד גם בשל גובהה של הקומה הזו, 4 מטרים וגם בגלל שיש לו שימושים כמו כניסה לכיתות  ואזור מחסה מפני השמש ומהגשם.

והמדשאות, בחלק הצפוני הם הרי מדשאה, כמו הגבעה בשולחן העבודה של חלונות xp כך הן נבנו, נוחות לישיבה פונות למבנים פשוט כייף להיות עלהן.

בנוסף לכל ישנה  הקפיטריה, או כמו שקוראים לה כאן הקנטינה, לאורך כל היום מגישים אוכל בקפיטריה בתשלום כמוב.  שלוש ארוחות ביום משביעות וטעימות אם כי קצת חריפות. לשמחתי הם כבר מכירים אותי ומקלים עלי בענין החריפות, מחירן של שלוש הארוחות פחות משישה שקלים, לזה נוספים  עוד 4 בקבוקי מיים שקל ועשרה לבקבוק . זוהי העלות לכלכלה ביום אחד בקמפוס, לא שונה שונה.

כאשר מתנהלות הרצאות מגיע (במידה והמרצה הזמין מראש) נער תה, כמו התפקיד של ג'מאל בנער החידות ממובאי, עם קומקום צ'אי (שמסתבר שבין תה לצ'אי יש הבדל של שמיים וארץ ואל תשוו בחיים תה לצ'אי וגם לא לתה עם חלב כי אחרת הם מתחילים לספר ולהסביר בהרחבה תורה שלמה) וכוסות, והוא מוזג לכולם כדבר מובן מאליו וזה חלק משירותי הקמפוס לא יאמן.

עוד משהו , מי שלא הבין חם פה. גם אחרי שהמונסון הגיע לפה חם. לפני המונסון היו כאן 40-45 מעלות  עם לחות של 80% , אחרי המונסון הטמפרטורות ירדו ל35 מעלות עם 70% לחות. בכיתות אין מזגנים, יש מאווררי תקרה שהם אכן מצליחים להקל מאד ואפילו נעים,  אני גיליתי את המזגנים בחדר המחשבים. בקומה שלנו, בחדר המחשב יש  מזגן אך המקומיים אוהבים שהוא יפעל על 13 מעלות כך שמדובר בחדר קירור אם לא הקפאה , לכן אני מוותר ונהנה מאוויר המאוורר, די התרגלתי לחום וירדתי לשתי מקלחות ביום.